סנדלר בצריף הסנדלריה

הסנדלר בצריף הסנדלרייה\פנינה עתיר

מוישה אדלר היה טיפוס מיוחד במינו , לא גבוה מאד אבל תמיד חייכן , כשהיו נכנסים אליו לסנדלריה היה לבוש חלוק עור , מסביבו אנדרלמוסיה של חתיכות עור בצבעים שונים, לוחות עור קשה אשר מהם היה עושה  את סוליות הנעלים אפר סיגריות ,כוסות קפה שחור שקשה לדעת מתי הייתה הפעם האחרונה שראו מים ובין כל אלה היה יושב על שרפרף קש  סיגריה קבועה בפיו ומתקן נעלים.  כאשר הייתי נכנסת הוא היה מחייך ושואל:

" רוצה סיגריה?"-"לא אני לא מעשנת "

"אפשר להציע לך קפה?" למראה הכוסות והפינג'ן  המפויח הייתי עונה בנימוס-"לא תודה"

"מה קרה? "

"עקבי  הנעליים נשחקו ואני כבר הולכת על הרצפה "

היה לוקח ממני את הנעלים  מביא לי שרפרף קש נוסף ומזמין אותי לשבת , כיון שידעתי כי אם לא אשב  אתו  אין סיכוי  שיסיים את התיקון מהר , הייתי יושבת בסבלנות בין אפר הסיגריות כוסות הקפה המלוכלכים ורצועות העור.

מוישה היה מתחיל לספר בדיחות  שחוקות ואני מתוך נימוס הייתי צוחקת

"לשים לך ברזלים בסוליה ובעקב?"

"בטח-כך הסוליות יחזיקו יותר זמן"

הוא היה לוקח מקופסת המסמרים הקטנים שלושה מסמרים-מחזיק אותם בפה וכל פעם לוקח מסמר אחד ,מקיש אותו בפטיש על  עקב הנעל , הופך את הנעל ,שם שוב שלושה מסמרים בפה מקיש מסמר אחר מסמר על הסוליה וכשהיה גומר מלאכתו היה מביט בי במבט ניצחון-

"עשיתי לך נעלים חדשות"

הייתי נועלת אותם מגיעה לכביש האספלט ומתחילה להתגלץ על הברזלים לפעמים הייתי רוקדת סטפס כמו בסרט עם חנה מרון כשהייתה  בת חמש   

ריח העור עוד באפי וחיוכו של מוישה מול עיני