צַיָּד הַחֲלוֹמוֹת

בַּבֹּקֶר מֻקְדָּם פּוֹקֵחַ הַמֹּחַ

עֵינַי עֲצוּמוֹת חֲשֵׁיכָה מִסָּבִיב,

נַפְשִׁי מְשׁוֹטֶטֶת, אֵי שָׁם בְּתוֹכִי

אֵין כְּלוּם, רַק שֵׁינָה עֲמוּקָה.

וְשָׁם בְּפִנָּה, מַחְשָׁבָה רְחוֹקָה

נִיצוֹץ שֶׁל קִיּוּם, מִילָה אוֹ תְּחוּשָׁה

הַאִם זֶה חֲלוֹם?

הָיָה וְנָמֹג.

מָחָר אֶתְאַמֵּץ  חַיָּב לְהַצְלִיחַ,

חֲלוֹם חֲמַקְמַק מַה יַחְשֹׁב לְעַצְמוֹ

שֶׁלִּי הוּא כִּי בָּא מִקִּרְבִּי

לֹא אֶתֶּן לוֹ לִבְרֹחַ, אֶסְגֹּר בִּכְלוּב.

אֵיךְ אוּכַל לַעֲצֹר,

חֲלוֹמוֹת הֵן לַחֹפֶשׁ נוֹלְדוּ,

אֶלְכֹּד וָאָשִׂים עַל דַּפִּים שֶׁל נְיָר

חַיֵּי נֵצַח אֶתֶּן בִּתְמוּרָה, לַחֲלוֹם.