היי חברים, היות ואתם מלווים אותי וקראתם את קורותינו בשירים אני מצרפת כאן דיווח קצר על מה קרה ב- 22.8.2015, ואיך הגענו עד הלום. אני מכניסה לקטגורית שירה כי הקטע מתחבר לנושאים קודמים שפרסמתי באותו עניין.
המשפט הראשון מתחבר לשני סיפורים קצרצרים שפרסמתי בפייס ואני משאירה את הקטע ככתבו.
מקווה שתהנו, ותזכרו שאנחנו כבר אחרי, והגענו לבית סיעודי.
22.8.2015
טוב
תשמעו, הפעם זה לא על אוכל, אולי על אין אוכל.
רובכם
חברי היקרים מהפייס, ומהקיבוץ אתם ערים בוודאי לכך שיש לי אמא מיוחדת. לאמא שלי יש
מטפלת צמודה פיליפינית שמה מירהסול, ובקיצור אנחנו קוראים לה מירה, מירהל'ה,
יקירה, חמודה ועוד שמות חיבה כאלה, כי בלעדיה אין לנו חיים.
מירה
יודעת שאם יש בעיה היא ישר מטלפנת אלי בכל שעות היממה. אבל מירה גיבורה לא רוצה
להטריד, רק אם באמת בעיה והיא לא מצליחה להסתדר היא מטלפנת להודיע, להתריע ולבקש
עזרה. ממש זכינו.
והנה
הבוקר זה קרה, בשעה 05:30 הטלפון צלצל, can you come?
Galia (גליה,
את יכולה לבוא?) מירהל'ה מה קרה? אמא נפלה, אני לא יכולה להרים אותה. אוי ואוי
מירהל'ה אמרנו לא לעשות שום דבר כזה לבד. מירל'ה אני כבר באה. בכוחות משותפים
בקושי רב, הרמנו את אמא מהרצפה. הצעקות עד לב השמים. אוי אוי הרגל, כואב הרגל.
השכבנו את אמא במיטה אבל הרגל בתנוחה לא כל כך יפה. החלטתי קוראים לאמבולנס, יש
לאמא כזה לחצן לקריאת מצוקה. והם הזמינו אמבולנס מחברת "נטלי". האמבולנס
הגיע במהירות שיא. תוך רבע שעה כבר היה בקיבוץ. כלל שתי מתלמדות נהג חצי ד"ר,
ותורנית בכירה. מדדו לחץ דם, גם דם לסוכר, הכול בסדר, רק הרגל...
אחרי
כבוד העלו את אמא לאמבולנס. ונסענו לביה"ח "קפלן" למיון . ותשמעו
מזה מזל, פשוט חדר המיון משווע לחולים, כמעט ריק לגמרי. אמא טופלה די מהר, בעזרת
אחות בת קיבוץ. חשוב שיש לך שם במיון אחראי מכר, זה עוזר לא מעט גם כאשר המיון
כמעט ריק. עשינו צילומים, בירך ובעקב, נכון ניחשתם יש שברים, והיא כבר בת 92. מה
עושים? מצד אחד בגיל כזה ניתוח מסוכן, מצד שני הכאב
רב.
אולי גם אתם יודעים ויכולים להמליץ ולסייע מניסיון החיים?
אמא
אושפזה במחלקה האורטופדית, אנחנו מחכים להמלצת הרופאים, כבר 17:30 הם עדיין לא
הגיעו למחלקה, יש ניתוחים דחופים. האחיות שם אמרו לנו לא לזוז מאמא שלא
"תקפוץ" מהמיטה. ואנחנו החלטנו כי נסתדר בתורות, אין מה לעשות...
הה,
בכלל שכחתי נשארנו רעבים... בשבת אין קפיטריה.
