כשאני רוצה לדמיין אותנו

תמיד כשאני רוצה לדמיין אותנו

אני לוקח אותנו לטיול בפריז

בין הגשרים שעל הנהר

למאפיות הקטנות הנסתרות מן העין

הולכים לאיבוד במרחב לא מוכר

אנחנו לא מחפשים יותר הגנה

רק צחוק של שניים שלא איבדו מעולם דבר

שתיקות קלות שלא מבקשות לחפות על פשעים

ולפעמים באמצע הרחוב

כשכולם זרים ומסביב שלטי חוצות בשפה לא מוכרת

אנחנו מתחילים לרקוד

כמו שרק בפריז מותר

אחר כך בבית מלון קטן מול הגן

יושבים עם מחברת וכותבים זיכרונות

לא, אנחנו לא משוררים גדולים

אך יש לנו מילים להסגיר

כשאני רוצה לדמיין אותנו אמיתיים

אנחנו נעים בין חלונות ראווה

מדמיינים מה שלנו ומה לעולם כבר לא יגע

אנחנו הרי לא נלך לאיבוד אף פעם

לא מחפשים מגדלים גדולים

גם לא רחובות סואנים

בסמטאות של פריז

לא נהיה יותר אנשים רגילים

רק שני משוגעים

שחיים מגעגועים לרומנטיקה פשוטה

כזו שאפשר למצוא

רק באמצע פריז כשאני רוצה לדמיין אותנו