למה אני מענישה את עצמי בכל פעם מחדש. איזה פשע עשיתי שמגיע לי להיענש שוב ושוב" כתבה סופי ביומנה, רגע אחרי שהקיאה את בולמוס האכילה האחרון שלה. בעבר הקיאה מספר פעמים ביום, אבל מאז הצטרפה לקבוצת התמיכה, ירדה תכיפות ההקאות.
ממה אני מפחדת כל כך שאלה את עצמה, ומיד החלה לחפש אחר משהו שיסיח את דעתה. אני עייפה תרצה לעצמה. הגרון דקר בכל בליעה. כבר חודש שהגרון שלה דוקר.
כדי לנסות ולהשכיח את הבחילה מהאוכל ומההקאה הרדימה את חושיה מול הטלוויזיה. עוד שעה ועוד שעה עברה, אבל הבחילה והצרבת לא עברו.
מה אומר מחר למאמנת חשבה. לא אני לא אשתף אותה בזה. זה לא עניינה. סיכמה את כל העניין ברגע.
המאמנת הורתה לה לשבת לכתוב בכל פעם שנתקפת בזעם, כפי שקורה לה לעיתים דחופות מדי לטעמה. שני ילדיה למדו כבר להתרחק ברגע שמזהים התקפת זעם. בולמוס זעם.
כבר כמה שנים שהיא לא מוצאת עבודה ותחושת חוסר הערך העצמי משתקת אותה. בכל פעם שמנסה לחשוב על העתיד, המוח נסתם ומתחיל הבולמוס. זה לא מהיום, זה התחיל כבר לקראת סוף בית הספר היסודי. אז חוותה לראשונה את הפחד המשתק הראשון. מה יהיה איתי, שאלה את עצמה.
כשהיתה ילדה חלמה להיות פיה. למה פיה שאלה מרכזת השכבה? כל הילדים ביקשו לעצמם שלום כשיגדלו, אבל היא רצתה להיות פיה. למה פיה? "כי בהינף שרביט אוכל להביא שלום, כי בהינף שרביט אוכל להציל את החיות, כי לא אצטרך לוותר על דבר".
הויתור הפך לדרך חייה עוד לפני שהספיקה לגדול. כך שאיפתה הגדולה ביותר היתה להפסיק לוותר.
לכתוב בכל בולמוס זעם... למי יש כוח לכתוב, למי יש כוח להרגיש חשבה וסיממה את עצמה בעוד מנת כלום.
הצרבת גברה והלכה. "לו היה לי אומץ, הייתי מפסיקה את הבזבוז הזה". חשבה, ואז נזכרה בשני ילדיה. תמיד חשבה שגם מחר תוכל להפסיק את הבזבוז, אולי מחר, תמצא דרך לנצל את המשאבים. בינתיים, הגרון המשיך לדקור כדי להזכיר לה שהמטרה כעת היא להרגיש, לדעת מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. סופסוף בגיל 40 הבינה שלא תוכל להיות פיה. ההבנה העלתה גוש של כאב לגרונה הכואב גם כך. עוד רגע הגוש יתמוסס. לא צריך לבכות בגלל שטויות. נו באמת.
אולי לרדת לכתוב את כל הגוש הזה עדיף מאשר לשבת מול הטלוויזיה חשבה. אחרי שלוש שעות של בהייה חסרת תכלית, ירדה לחדר המחשב.
הבולמוס הבא שהתכונן לקרות הוא בולמוס הציטוט. היא תעשה כל דבר כדי לא להרגיש. האודיגו שר את שיר הפתיחה. כמה היא רצתה שאלעד יהיה מחובר כעת לרשת. במקום אלעד מישהו שלח לה הצעת עבודה מהבית. שוב הרבלייף, הפעם בחליפה שונה קצת.
בפעם האחרונה ששוחחה עם אלעד, הוא ביקש להיפגש אתה לכוס קפה. היא סירבה בתקיפות. אין הגיון בבקשה שלך. אבל זה היה שוב הפחד שדיבר מגרונה.
ואם ניפגש, אז מה? לא יודע מה השיב אלעד. נשתה קפה, מה יכול להיות רע. ליד הבית, שום דבר שלא נרצה לא יקרה. עוד וי סומן ברשימתה המזויפת. כמה קליפות את לובשת ציין אלעד לפני שניתק כל קשר. כמה חומות את סוחבת. זה צריך להיות מאוד כבד להיות את. כתב לה. חבל, יכול היה להיות משהו נחמד. הוא השאיר לה את מספר הטלפון, אבל היא לא תתקשר. מה תאמר לו?
משהו נשבר במעטפת החיצונית, והחלה זליגה לכל עבר ואי אפשר היה עוד לעצור אותה. בפנים, מאחורי החומות החלה להתרוקן האישיות, ונשאר רק השלד.
במצב של זליגה שכזאת, החלה לחפש לעצמה אהבה בנוסף לבן הזוג, בנוסף לילדים. לא אהבה בדמות אדם, אלא אהבה אחרת. מטרה. לא די לה לסופי לחיות עבור עצמה, היא צריכה מטרה נעלה. עד עכשיו נראה שהמטרות לא כל כך רצו בה, אבל עכשיו זה יהיה אחרת. הבטיחה לעצמה. הפעם, היא תבחר במטרה לא כעבודה, אלא כדרך חיים. שוב, כמו הפיה בחרה סופי את כל המטרות ונשארה באותו מקום, מול האודיגו.
ממה את מפחדת שאל אותה בן שיחה לאותו לילה. גם אני הייתי רוצה לדעת, ענתה. הזליגה רוקנה ממנה את היכולת להסביר לעצמה שהיא מפחדת להזדקן מבלי להגיע לשום מקום.
