טוב מראה עיניים / רונן
טוב מראה עיניים נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר, וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה; כָּשַׁלְנוּ בַצָּהֳרַיִם כַּנֶּשֶׁף, בָּאַשְׁמַנִּים כַּמֵּתִים. ישעיהו פרק נט, י'.
"זהירות מפולתקיר" היתה הקריאה הברורה היחידה שאני זוכר, ואחר כך הזימזום הזה שמערפל מאז את שמיעתי. לא יכול לעמוד יותר בהמיה הבלתי פוסקת שמטריפה את מוחי וממסכת את חושי. ידעתי, באותה אשמורת שלישית, שגורבשן לקחה את קבוצת הגורים הצעירים לרעות חזיזיות במחילה המזרחית. היא היתה הכי טובה בשבט בזהוי מרבצי חזיזיות טריים, כמעט כמו שהיתה טובה בגידול ובלימוד הצעירים, מה שתרם רבות לחינוך הצעירים ושיפר משמעותית את איכות האוכל שלנו.
כראש השבט הצעיר ביותר מזה הרבה מחילות, היו לי דעות מוצקות משלי, וזאת למורת רוחם המופגנת של הזקנים שלא הקשיבו אוזן באוזן את רוב מעשי. לא פעם הייתי קרוב כמטווחי לחישה לקריאתם לחילופי מחילות. אבל הביטחון שחשו אנשי השבט מפעולותי, והעובדה שאת המחילה החדשה אני מצאתי, עמדו לצידי. גם זקן הזקנים, אינסטלטוב, הודה באוזני כי אינו זוכר מחילה משובחת כמו זו שמצאתי. נראה כי שפע המים הזורמים יוצרים בה איוורור טוב למרות גודלה – 7 מחיאות כף (מחיאת כף - המרחק שבו נשמעת היטב מחיאת כף בין שני אנשים. המת.) – , ולא נמצאו בה כיסי אויר רעים או רעילים. היו בה מרעי חזזיות רבים ועדרים של חולדות מעופפות שתלו מהקירות ואיפשרו לנו שפע של מזון טרי.
הזקנים לא אהבו את העובדה שהקטנתי את קבוצות החיפוש והפנתי יותר משאבים לחינוך, לגידול הצעירים ולמרעה. "אין צורך ללמד כל כך הרבה את הצעירים", טענו בישיבות הזקנים, אליהם הוזמנתי על פי המסורת כראש השבט, אחת לארבעים ושתים אשמורות. "בכל מקרה רובם לא ישרדו וכל ההשקעה בהם תרד לטמיון".
"זאת בדיוק הנקודה" הייתי טוען כלפיהם. "אם נשקיע יותר בלימודם ותרגולם של הצעירים, כבר מגיל צעיר, רבים מהם ישרדו. אז נוכל להגדיל את כוחו וגודלו של השבט".
"בילבולי אוזן" צעק לעברי חשמלאיראשי. התעלמתי מהעלבון הצורב שנבע מהרמת קולו. צעקות היו מעשה אסור בשבט. הם פגעו בכושר התנועה של גורי השבט אשר נעזרו בקולות תוף השבט החוזרים מקירות המחילה לצורך התמצאות. המתנתי עד שידעכו הדי צעקתו. חשתי בקולות התזוזה של עמיתיו שביטאו את אי נוחותם מאיבוד העשתונות של חברם. ידעתי שאני מנהל קרב אבוד. שמרנותם של הזקנים היתה קשה כמחסום צור התקוע באמצע המחילה. לא ניתן לשבור אותו - יש ללכת מסביבו, וזה בדיוק הדבר שעשיתי. הקציתי יותר גורים בוגרים לחניכת הצעירים, וביקשתי מגורבשן שתנחה ותלמד אותם. ביקשתי ממנה שתשים הרבה דגש על המורשת. שתספר את המיתולוגיה השיבטית, איך הגיעו ראשוני האנשים למחילות, איך התקבצנו לשבט של גורי אנשים. היא הייתה מספרת מחוננת והסיפורים שלה קרמו צלילים עד שכמעט יכולת לשמוע אותם באמת מגששים את דרכם הראשונה.
בהתחלה היתה התמרמרות, בעיקר בקרב המחפשים. הם ראו זאת כפגיעה במעמדם. שמעתי שניים מהם מתלחשים ליד התוף, חושבים כי הדהודו ימסך את דבריהם מאוזני. אבל לא לחינם הייתי ראש השבט הצעיר ביותר. יכולת השמיעה החדה שלי, ויכולתי המיוחדת להפריד בין הצלילים השונים ולהיות קשוב אך ורק למה שאני בוחר להקשיב לו, הקנו לי יתרון ויוקרה רבים מבין כל חברי לשבט. הודות ליכולת זאת הצלחתי לשמוע ולאתר את שירת המים הזורמים במחילה החדשה.
היה זה באחד ממסעות החיפוש הארוכים שנהגתי לצאת אליהם. תמיד חלמתי שאני אהיה זה שאמצא את מחילת עדן. המחילה הנחשקת, העליונה. המחילה שבה ימצא השבט את מנוחתו ונחלתו. כבר כגור צעיר שנאתי את עבודת רעיית החזזיות, חשבתי שזו עבודה לנקבות, והייתי נעלם לשעות ארוכות מבלי שאף אחד שמע אותי. מרגע שעמדתי על דעתי, החלטתי שאני אהיה המחפש הגדול מכולם, וכבר כגור צעיר התחלתי לתרגל את עצמי. בתור מחפש בוגר הייתי זה שהעז להרחיק הכי רחוק. הרחקתי למחילות שבהם לא נשמע יותר קולו המרגיע של תוף השבט.
בפעמים הראשונות, כשקול התוף נעלם מאוזני, נבהלתי, חשתי בפחד שלא אמצא שוב את דרכי חזרה לריחו המוכר של שבטי. אך ככל שהעזתי יותר, גדל גם ביטחוני ביכולתי לאתר שוב ושוב את הדרך חזרה. הייתי חורט בזיכרוני סימני ברורים בדרך. מרקם מיוחד של סלע שדרכתי עליו, ריח מעופש של מנהרה שחלפתי על פניה בדרכי, התחושה הבלתי מוסברת של גודל החללים שעל פניהם עברתי. כל אלה סיעו לי למצוא את דרכי חזרה. מאוחר יותר פיתחתי את שיטת האבן החלולה. הייתי מקיש עליה באמצעות אבן צור קטנה ועל פי ההדים שחזרו מהקירות סביב יכולתי לעשות את דרכי במהירות. מהירות רבה עד פי שלוש ממהירותו של המחפש הכי מהיר. אימנתי את שרירי וגופי להגיב במהירות רבה לשינויים בהדי הקולות שחזרו מקירות המחילה שסביבי. גיליתי שאם אני מרים את ברכי גבוה אני יכול לשלוח את רגלי הרחק קדימה. התחלתי להאיץ יותר ויותר והייתי גומע מאות מחיאות כף כהרף עין. אבל אז נתקלתי בבעיה. כשהייתי נע בשיא המהירות ידי נטו ללוות את רגלי במהלכן. בכל צעד התרוממה היד הנגדית לו. באופן זה הצלחתי לפתח מהירות רבה עוד יותר, אבל אז נבצר ממני להקיש על האבן החלולה. הייתי צעיר ופוחז ולא הססתי הרבה לפני שלקחתי על עצמי סיכונים. יום אחד האצתי למהירות פנטסטית. הרגשתי כאילו אני ממש עף במחילות שנפערו במהירות מולי. עפתי במהירות וביטחון כאילו הייתי חולדה מעופפת, עד לפרץ הכאב האיום שפילח אותי, כאשר איבר הנשימה המשני והבולט שבחזית ראשי פגע בעוצמה בסלע שחסם את דרכי. הרגשתי איך מי החיים שלי יוצאים מתוך איבר הנשימה. התמלאתי בפחד רב. ידעתי כי במקרים בהם מי החיים ניגרו החוצה הסתיימו במהירות גם חייהם של אלה שאיבדו אותם. שכבתי כואב על קרקעית המחילה, נתמך על הסלע הקר בגבי, מחכה למפלצת המעמקים שתבוא ותאסוף אותי למחילה התחתונה.
עברו שתי אשמורות בערך. למרות העדר צלילי התוף הערכתי כי כבר הגיעה אשמורת רביעית על פי תחושת הרעב שבביטני. בזמן ששכבתי וחכיתי למפלצת שחזרתי בראשי את מהלכי לפני הפגישה הכואבת עם הסלע. מדוע נפגע רק איבר הנשימה המשני שלי ולא נחבטתי כולי אל תוך הסלע? זכרתי שמשום מה הושטתי בשניה האחרונה את ידי לפנים. ידי בלמו את מרבית התנופה ומנעו מגופי להחבט בסלע, רק ראשי הוטח מעט קדימה וכך נחבטתי בפני. מה הזהיר את גופי והתריע בפניו על הסלע המתקרב? התעלומה הייתה כל כך גדולה עד ששכחתי מהפגישה המיועדת שלי עם המפלצת. קמתי על רגלי והתחלתי עושה דרכי במהירות לכיוון השני. הפעם ניסיתי לבודד בראשי את הצלילים השונים שיצרתי בהליכתי המהירה. זאת לא היתה הליכה, אבל מכיוון שמעולם לא שמעתי על מישהו העושה דרכו באופן שבו אני עשיתי, לא היה לי שם לצורת תנועה זו.
זה היה משהו ששילב בין הליכה וקפיצה, מכיוון שרגלי ביצעו תנועות הליכה, אם כי במהירות רבה, אבל המרחק בין צעד לצעד היה רב עד כי לפעמים ריחפתי באוויר כמו שקורה בפעמים הבודדות שקפצנו. חלק ממבחן המעבר מגור צעיר לגור בוגר היה כרוך בקפיצה. היו מעמידים אותנו אחד אחד, בקצה סלע בולט והיינו צריכים לקפוץ למטה לידי בני השבט. מטרת המבחן היתה לראות אם אנחנו יכולים להתגבר על פחדי הילדות שלנו. כמו כן המבחן לימד את כל בני השבט שהם חייבים לסמוך אחד על השני באוזניים פקוחות. להפנים את העובדה החשובה שאנחנו תלויים אחד בשני לצורך השרדותנו. אני זוכר שהחלק שהכי הפחיד אותי במבחן היה שתיקתו הרועמת של התוף ולאו דווקא הקפיצה.
החלטתי לכנות את דרך התנועה החדשה שהמצאתי 'הליצה' שילוב של הליכה וקפיצה. התחלתי להלוץ. הלצתי במהירות הכי גדולה שיכולתי ואז שמתי לב כי חבטת רגלי על הקרקע מאפשרות לי לשמוע את הדרך. ככל שהתמדתי בתנועה המהירה קדימה התקצרה נשימתי והתחלתי להתנשף מהמאמץ, וראה איזה פלא, היו אלה התנשפויותי שהשמיעו לי את דרכי באופן ברור יותר. הלצתי באותו יום עד תשישות. כשחזרתי שוב לטווח שמיעת השבט החלטתי שבשלב זה עלי לשמור על הגילוי בסוד, כמו גם על אובדן מי החיים שלי.
האזנתי בתשומת לב רבה לשני המחפשים. הבנתי לליבם, גם אני חשבתי פעם שלהיות מחפש זו פיסגת שאיפותיו של כל גור זכר. המדרגה הכי רמה ומכובדת בשבט. בחרתי בשניהם לתפקידי החניכה כי היו צעירים וחשבתי שאולי יהיו קלים יותר להשפעה מהמחפשים הותיקים יותר. התוכנית שלי היתה ליצור מסורת חדשה, השמה דגש על חניכת הגורים הצעירים על ידי המבוגרים. תיכננתי לקחת את הגורים הצעירים והמוכשרים ביותר תחת חסותי וללמד אותם הליצה והתמצאות. כך, חשבתי, אוכל ליצור כיתת מחפשים יעילה יותר, שתוכל להרחיק במהירות מאות ואלפי מחיאות כהרף אוזן ולא תחשוש משהיה ממושכת מחוץ לשמיעת השבט. אבל מה ששמעתי מהשניים האלה היה מטריד ביותר. הם דברו על המעשה האסור של פגיעה מכוונת באחד מחברי השבט. הבנתי מדבריהם כי אחד או חלק מהזקנים מעודדים ואף דוחפים אותם למעשה. אחרת, אף גור בשבט לא היה מעלה על דעתו מעשה נפשע כזה. הפשע שבמעשה היה אלפי מונים חמור יותר כי הוא כוון כלפי.
החלטתי ללמד אותם לקח, אבל לקח כזה שיעבור כרעם מפולת בין כל הגורים שיחששו מכוחי ומיכולתי המכושפת. מתוך שיחתם החרישית הבנתי את המניעים הנסתרים למעשה הנפשע. הבנתי כי בחוסר ניסיוני ומבלי דעת תמרנתי את הזקנים לתוך מחילה ללא מוצא שאוויר רע מאכל בה את נשמתם. מצד אחד הם לא יכולים להכריז על החלפת מחילות -כל הגורים ידעו כי מחילה זו הנה הטובה ביותר שנמצאה מזה אלפי אשמורות ואף אחד לא יסכים לעזוב אותה, אבל אם לא מחליפים מחילות - אי אפשר להדיח אותי מתפקידי כראש השבט. מצד שני הם סברו כי אני מרעיל את נשמת השבט ופוגע במורשת זקנינו שנלקחו למחילה התחתית, מורשת אשר בזכותה הצליח השבט לשרוד עד היום. חששם הגדול ביותר היה שזניחת המורשת יוביל לכליונו של השבט. אכן בעיה קשה וחסרת פיתרון נשמע לאוזן שנבעה מתוך חוסר ניסיוני ומעשי החפוזים.
החלטתי שראשית אטפל בשניים האלה, ורק אחר כך אפתור את בעיית הזקנים. ידעתי שעלי לספק להם בסיס חזק ומשכנע להתייצב עליו לפני שיוכלו בכלל לדון בשינויים המתוכננים במסורת השבטית. היה לי כבר רעיון ברור כיצד לעשות זאת, אבל כאמור, ראשית יש לטפל בשני המחפשים הצעירים. ניגשתי לצד המרוחק ביותר מהתוף, היכן ששמעתי את גורבישגדא מסתובב. נעמדתי לידו ושלחתי את רגלי לתוך מסלול הליכתו. ברגע שהוא דרך על רגלי קראתי לחלל המחילה בקול רם מוודא שכל השבט ישמע אותי היטב. "אחחחח.... גורבישגדא אולי סוף סוף תקשיב לאן אתה הולך ולא תדרוך על בהונותיהם של גורים תמימים". רחש המילמולים שבתוך המחילה נדם. לרגע נשמעו ציחקוקים חנוקים ומילמולי ההתנצלות של גורבישגדא. הקשבתי היטב, מוודא שהמחפשים הצעירים עדיין משתופפים בצל קולו של התוף והלצתי במהירות הגדולה ביותר שיכולתי לכיוונם. לפני שיצאתי לדרך מיפיתי בזכרוני את מיקום כל הגורים שעמדו בדרכי. בחרתי מסלול קצת ארוך יותר אבל הוא עבר בסמוך למסתורי קול ולקירות המחילה. לא רציתי שמישהו יצליח לשמוע אותי ולהבין כיצד הגעתי מצד אחד של המחילה לצד הנגדי במהירות גדולה כל כך. לא עברו יותר משלוש הקשות תוף וכבר עמדתי מעל שני המחפשים הצעירים. בהמולת המחילה שחזרה אט אט לשאונה הרגיל, הם לא שמעו אותי והמשיכו בשיחתם החרישית. על פי קולותיהם איתרתי את אוזניהם ואחזתי אחת בכל יד, מושך בה בחוזקה כלפי מעלה, ומאלץ את בעליהן להזדקף ולהחניק את קריאת הכאב והבושה שבמעשה.
מגיל צעיר מלמדים אותנו כי לגעת באוזנו של גור אחר זהו מעשה מגונה. השמועות אומרות כי זוגות נשואין מחככים אוזניים לפני מעשה האהבה שיוביל לנס הילודה כאקט של אמון ואינטימיות מירביים. יכולתי לשמוע את התנשפות המבוכה והעלבון של שני המחפשים. בקרבה כזו לתוף אין ספק שהם שמעו אותי היטב וזיהו מי הוא זה שמשפיל אותם. יכולתי גם לשמוע את הפחד והמבוכה שחשו. מבוכה על כי הם נתפסו בשעת מעשה. פחד, משום שהם היו בטוחים שלפני הקשת תוף אחת הם שמעו אותי היטב בקצה המרוחק של המחילה. הרגשתי ברעידות עזות בגופו של המחפש שלשמאלי. קרבתי את אוזניהן אחת לשניה ולשפתי, לוחש להם את תוכניתי ומעצים את הפחד שבליבם. לא אהבתי את מעשי. הייתי יותר אדם ישיר וכנה, אבל הבנתי ושמעתי לאן אותה ישירות הביאה אותי. התוכנית עמדה להתבצע באשמורת השלישית. אשמורת בה כמעט כל גורי השבט יהיו עסוקים ועדים למה שיקרה.
אבל אז החריד אותי רעש הכרסום. ידעתי מה פרושו וידעתי שגורבשן וכיתת הגורים הצעירים המצטיינים נמצאים שם בסכנה. הלצתי במהירות הרבה שיכולתי לכיוון המחילה המזרחית. הכרסום הלך והתחזק, כנראה שזרם המים ערער את אחד הקירות. ידעתי שמפולתקיר עומדת להתרחש כל רגע. השמעתי לעצמי כמה פעמים את הרעיון שצריך לעשות סקר קירות במחילה החדשה. זהו חלק מתפקידי כראש השבט. אבל כל התככים ומשחקי החשיבה נגד הזקנים שינו את סדר העדיפויות שלי. הלצתי במהירות, שומע כבר את המחילה המזרחית. הקשבתי סביב ושמעתי שאף אחד מהגורים לא נמצא בסכנה. לפני שהספקתי לנשום לרווחה הבנתי שלא שמעתי את גורבשן. הקשבתי מסביב ולא הצלחתי לשמוע אותה. אז בהברקה, הקשבתי כלפי מעלה. שמעתי אותה היטב. היא טיפסה בזריזות לכיוונם של מרעה חזזיות עצום. הכרסום נשמע הישר מעליה. הדבר האחרון שאני זוכר שהלצתי במהירות לכיוון הקיר וזינקתי לקראתה באוויר בעוד אני צועק "זהירות מפולתקיר".
* * * *
"הוא מתעורר. אני שומעת אותו מתעורר" כאב עצום התפוצץ בתוך גולגלתי. שמעתי בליל קולות נרגשים מסביבי, אבל זימזום בלתי נסבל בתוך ראשי לא איפשר לי להבין את הנאמר. הקשבתי היטב ולחרדתי לא הצלחתי אפילו לשמוע מי נמצא לידי. קול התוף נשמע כרעם עמום בתוך ראשי, אבל במקום להבהיר את שיר המצב שסביבי הוא רק טשטש אותו. אט אט חילחלה לתוכי ההבנה המרה של מצבי. ממרום מעמדי הבלתי מעורער כראש השבט הפכתי ל'חסר'. הזקנים בטח חוככים את ידיהם בהנאה על כי הצליחו להיפטר ממני ואם הם עדיין לא יודעים על מצבי העגום, הוא יתחוור במהרה לכל גורי השבט. זה היה בלתי נמנע. כאשר יתברר לכולם שאני 'חסר', יתחילו טקסי הפרידה אשר בסופם אשלח למחילת ה'חסרים'. כל תוכניותי הגדולות ירדו לטמיון במפולת. אולי צדקו הזקנים כשאמרו שאין לי כבוד לשום דבר. שבאמת הדבר הכי חשוב הוא לשמור על המורשת והמסורת אשר רק בזכותן שרד השבט מליוני אשמורות. אולי באמת התממשה לבסוף קללתו של חשמלאיראשי שלחש פעם באוזני את הקללה האיומה מכולם – "שהחשכה תקח אותך"...
החשכה היתה הדבר ממנו פחדנו כולנו. כאשר נדם קול החיים אצל אחד מהגורים, היו המקוננים שרים לחשכה שתאסוף אותו אליה ושתשמור עליו. אכן קללתו התממשה והחשכה עומדת לאסוף אותי אליה בקרוב. ידעתי שמחילת ה'חסרים' הנה שקולה מבחינתי לחשיכה. הרגשתי שמישהו מדבר אלי, אבל לא הצלחתי לשמוע ברור ולזהות אותו או אפילו להבין את דבריו. "תעזבו אותי עכשיו, כואב לי הראש". המישהו הזה השתתק לרגע ואמר משהו לאחרים. הרגשתי איך החלל סביבי מתרוקן. הם כנראה עשו כדברי. כמה זמן אוכל להסתיר מהם את מומי? הדחף הראשוני שלי היה להסתתר במקלטי צליל, לאטום את הידע מאוזני חברי לשבט. אתה חייב לשרוד, קרא קול בתוכי. מה יהיה עליך ? זה לא הוגן לאחר כל מה שעשית בשבילם! הם חייבים לך כל כך הרבה. כלפיך הם צריכים לנהוג אחרת! השתקתי את הקול במחשבתי, מתרכז בצלצול הבלתי פוסק שמכאיב לאוזני. ידעתי שכל אלה רק מחשבות סרק. דווקא משום שאני ראש השבט איני יכול להתכחש או להסתיר את מצבי מהגורים. לא עומדת כאן לשאלה גורלו או מעמדו של גור אחד, לא משנה באיזה תפקיד הוא נושא כרגע, אלא בטחונו והמשך קיומו של כל השבט.
אולי תוכל לבצע תפקיד אחר? ניסה הקול בראשי לשמור עלינו מפני הגרוע מכל. אבל ידעתי שכל אלה הן רק מחשבות סרק. אם אין אני יכול לשמוע את סביבתי אז אני 'חסר' ולא יעזרו לי כל התפלפלויות של הקול בראשי. ככל שאקבל מהר יותר את מצבי כך ייטב יותר לכולם. הרגשתי יד ענוגה מלטפת את מצחי. מניחה צרור אזובית סלע רטוב על מצחי על מנת להקל על כאבי. אזובית הסלע היתה צמח נדיר ששימש אותנו לריפוי גורים שנפצעו או שאפו אוויר רע. הרחתי אותה וידעתי מי זאת למרות שהזמזום בראשי לא אפשר לי לשמוע אותה. זו היתה גורבשן. הנקבה המועדפת עלי בכל השבט. אנחנו בני אותו מחזור בכי ובעוד שלוש מאות אשמורות היינו מועמדים לטקסי הנישואין. למרות שאף פעם לא דיברנו על זה חשתי שרגשותיה דומים לשלי. ידעתי שנבחר זה בזו.
תמיד ידעתי שהיא מקשיבה אותי באופן שונה מאחרים. שהיא שומעת את דמותי באופן מיוחד, אולי באופן דומה לאיך שאני שומע אותה. תמיד כשכל השבט היה מתאסף באשמורות חגיגיות בהן היו מוסיפים שלושה מתופפים נוספים בכדי שכולם יוכלו לשמוע את כולם באופן ברור יותר, הייתי מתרכז ומקשיב לאוזניה. הן היו כל כך עדינות ומעניינות. היו לה את האוזנים שנשמעו הכי טוב מכל השבט. היו לה אוזניים פשוט מדהימות. הן החזירו אלי צליל אחר, שונה מאלה של כל האחרות. נאנחתי לעצמי, מבין שגם על האיחוד בינינו אאלץ לוותר וכנראה שלעולם לא אוכל לחוש במגע אוזניה בכף ידי ובוודאי שלא אזכה לחכך עמה אוזניים.
"הכל בסדר? כואב לך?" היא הגיבה לאנחתי. קולה קסום כקול גדילת הנטיפים. רך, מלטף ומחם את שמיעתי.
"אני בסדר אמרתי" מתפלא לרגע שאני שומע אותה. "תקראי בבקשה לחשמלאיראשי" "אתה צריך לנוח" אמרה. "הפגישה עם הזקנים יכולה לחכות עד שתחלים"
"לא ! היא לא יכולה לחכות. אני לא יכול לתפקד וצריך לבחור ראש שבט חדש. זה מסוכן לשבט ללא ראש שבט שידאג לו וישמור עליו." היא לא אמרה כלום וחששתי שהפסקתי לשמוע אותה. הזמזום בראשי לא הפסיק לרגע והרגשתי איך מפולת האבנים ממשיכה להכות במצחי בקצב קבוע. אחרי מספר הלמות תוף היא אמרה כקובעת עובדה.
"אתה ראש השבט שלנו. אנחנו נחכה שתחלים. לא איבדת כמעט בכלל מי חיים. כך אומרת רופאתורן. היא חושבת שלא צפויה לך שום סכנה. חשמלאיראשי היה כאן קודם, בזמן שישנת בשינה החזקה. הוא קרא להחליף את ראש השבט עכשיו. אבל רופאתורן אמרה לו שאתה תהיה בסדר כי לא איבדת הרבה מי חיים ושגם אם כן, הוא חייב לחכות עשרים וארבע אשמורות כי כך היא המסורת. עם זה הוא לא יכל להתווכח והלך כשהוא מזעיף את קולו." למרות מצבי הקשה חייכתי. דמיינתי לעצמי את חשמלאיראשי מובס בידי המסורת ששימשה אותו ככלי החפירה הראשי שלו. אבל למרות האופטימיות שחשתי מדבריה ידעתי שהאחריות מוטלת עלי. שלחתי את ידי ונתקלתי בפניה הסמוכות לראשי. היא אמרה את דבריה היישר לתוך אוזני. הרגשתי איך היא מרחיקה במהירות את שתי ידיה והבנתי מה היא עשתה. כעת לא היה לי ספק שגם היא יודעת מה מצבי, אחרת לא הייתה עוטפת את קולה בשתי ידיה ומדברת כה קרוב לאוזני. אם היא יודעת שאני 'חסר' אז גם רופאתורן יודעת.
"אל תגני עלי. אני יודע שאני 'חסר' ויש להתחיל מיד בטקסי הפרידה ". שמעתי אנקה לא ברורה שנשמעה כמו הצעקה "לאאאא". אחר כך היתה דממה. היא לא רצתה שמישהו יתחיל להקשיב לכיווננו. חשתי שהיא שוב מתקרבת אלי ואת ידיה המתחככות באוזני. זו היתה הרגשה נעימה מעין כמוה ששיגרה גל של חום לכיוון חלצי.
"או... או.. לי, אולי תוכל לעשות משהו אחר." היא לא מצאה את קולה, דבר שהעיד על סערת הנפש בה היא נמצאת. "אז לא תיהיה ראש שבט אבל תוכל להדריך את הצעירים כמו שתמיד רצית. או... או, למשל להיות מתופף. אפילו גורבישגדא לא נשלח למחילת ה'חסרים' למרות שהוא לא שומע כל כך טוב ונתקל כל הזמן בגורים אחרים ובחפצים שלהם". היתה כל הרבה תקווה ואמפטיה בדבריה שלרגע כמעט והתפתתי. אבל רגש החובה היה אכזרי, צודק, נכון, ומעל לכל רגש אחר. אחזתי בשתי ידיה בידי. הם היו חמימות למגע וכל כך רכות ונעימות. יכולתי להמשיך ולהחזיק בהן כך לנצח.
"גורבשן, משוש אוזני. בשמחה הייתי מקבל את כל מה שיש לך להציע. אבל חובתי כראש השבט לא מותירה בידי שום אפשרות אחרת. שום ראש שבט אחר לא יוכל להצליח כאשר אני עדיין בסביבה. אפילו אם אני רק צליל חיוור של עצמי. הגורים לא יפסיקו להשוות בינינו והוא ימצא את עצמו בתחרות מול יריב שהוא לעולם לא יוכל להביס, ללא שום קשר עד כמה טוב או רע הוא יהיה." שתיקה ? שקט ? לא הצלחתי להבחין אם היא שותקת או שאני לא מצליח לשמוע אותה. שתי ידיה אחזו בידי הימנית והצמידו אותה לחזה. יכולתי לחוש בבלוטת החלב שלה ובהולם לבבה. עורה היה קריר ונעים למגע. בלוטת החלב היתה רכה ומוצקה גם יחד.
"אז אני באה איתך" אמרה בפסקנות כזו שידעתי שלא אוכל לשבור בקולי. בכל זאת ניסיתי לשכנע אותה בנימוקים כאלו ואחרים, שהשבט לא יתאושש אם הוא יאבד גם אותה, ושיש לה מחויבויות. היא הקשיחה את אוזניה לכל דברי והתרחקה ממני. ידעתי שהיא עוד שם, קרוב, אבל לא יכולתי לשמוע אותה.
הטקסים היו קצרים ויעילים. ניהל אותם בשמחה חשמלאיראשי. לא ידעתי מי יבחר לראש השבט החדש וגם לא כל כך עניין אותי. ניסיתי להתרגל לרעיון שאושלך לתהום הנשיה של ה'חסרים' ועל כך שאני גורר איתי נפש בריאה. לא שמעתי דבר מהמסע למחילת ה'חסרים' . הייתי שקוע באובדני ובאסוני. נעתי כל הזמן בין רגשות מעורבים של שימחה, שהיא איתי, וכעס על עצמי שאני שמח שהיא איתי. את סוף המסע הותירו אותנו מלווינו לעשות לבד. הם רק הותירו אחריהם שני מחפשים שישגיחו כי לא נחזור על עקבותינו. חשתי בעצמותי שאלו הם השניים שתפסתי על חם. הם בטח התנדבו למשימה.
* * * *
עוד מעט היא תיכנס ואני מתרגש כמו גור צעיר לפני טקס הבגרות שלו. לא ידעתי אם זה יותר מטריד אותי או מסקרן אותי? ומה סיקרן אותי - מה תהיה התגובה שלה או שלי? הימים הראשונים במחילת ה'חסרים' היו קשים ואני לא הקלתי על אף אחד. החלטתי לבסוף שאני מעדיף למות והפסקתי לאכול. לא עזרו התחנונים והשידולים של גורבשן ואחרים. חשבתי שאם אמות היא תוכל לחזור לשבט. מה ששבר אותי לבסוף לא היה האוכל והשתיה שהוחדרו בכח לפי וגם לא הבכי והתחנונים קורעי הלב. כאן במחילת ה'חסרים' היא הרשתה לעצמה להתבטא בקול רם ואפילו בצעקות. לא היה כאן אף אחד שנעלב או נפגע מכך. להפך - רבים מעשרים ושלושה יושבי המחילה התנהגו באופן דומה. הפסקתי את התנהגותי הילדותית כאשר היא נישבעה לי באוזניה שאם אני אמות היא תמות מיד אחרי.
מחילת ה'חסרים' היתה מחילה צרה וקטנה שנזנחה על ידי השבט. בכדי להגיע אליה היינו זקוקים למסע טיפוס ממושך במעלה סלעים משוננים שארך כמעט חצי אשמורת. הסלעים היו תלולים ונעו בלולאה חוזרת ומתפתלת כלפי מעלה. היא אחזה בידי ולא עזבה אותה גם לאחר שהתחלתי להזיע מאד, מדריכה ומנחה אותי עד לפתח המחילה. הזמזום המטריף שבאוזני לא פסק לרגע ולא הייתי מסוגל לשמוע היטב את ביתי החדש. הבנתי שחיים בו , די בנוחות, ה'חסרים' האחרים. התוף השבטי לא היה כאן על מנת להדריך אותנו בדרכנו ובכדי לקצוב את הזמן. כאן, לא היה בכך שום צורך. אשמורת רדפה אשמורת והיאוש נעשה יותר נוח. הזנחתי את גופי ורק רבצתי רוב היום תחתי באפס מעשה, מרחם על עצמי ומבכה את מר גורלי. הלקיתי וייסרתי את עצמי כל הזמן. סיגלתי לי לשון מרירה וסרקסטית. חזרתי ונאמתי באוזניה כי זהו העונש על חטא היוהרה והגאווה ושכל מה שקרה הגיע לי, ובצדק.
"מה צודק כאן?" היתה צורחת באוזני בתיסכול. "האם מגיע לך עונש רק משום שהצלת את חיי? האם מגיעים לך כל הייסורים הללו רק מפני שחוננת ביכולת הייחודית שאיפשרה לך להציל אותי? אני לא מסכימה ואני לא אתן לך לשקוע לתוך זה. גם אם תגיע לכאן החשכה בכבודה ובעצמה אני לא אוותר ואצעק לה ישר לתוך האוזן" האמנתי לה. היא הייתה הקול השפוי היחיד שהחזיק אותי איכשהו בחיים. הוויכוחים והמריבות עימה היו הסם ששמר על שפיותי. אבל יום אחד כשהיא חזרה מההתעסקות היומית שלה ומצאה אותי מתבוסס בתוך הפרשותי, גם היא הבינה שמצבנו נואש. שצליל החיים שעדיין פועם בתוכי נמצא בסכנה. אני לא יודע עם מי דיברה ואיך, הרי גם שאר תושבי המחילה הנם 'חסרים'. בכל אופן היא שמעה עליו והחליטה שהוא ירפא אותי. באחד מרגעי הצלילות, שהפכו לנדירים יותר ויותר, אני זוכר שניהלנו את השיחה.
"אל מי את רוצה שאני אלך ?" שאלתי בתדהמה. הרעיון היה כל כך מוזר ומקומם שהוא הצליח להעיר אותי מהאפטיה שהייתי שרוי בה במשך רוב האשמורות.
"קוראים לו פסיכיאלטראגו או יותר נכון כך הוא מכנה את עצמו. הוא היה, לפני הרבה אשמורות, כשאנחנו עוד היינו גורים צעירים, החשמלאיראשי של השבט. הוא עבר למחילה הזאת כאשר הוא הפך ל'חסר'."
"איפה הוא ? אז למה הוא לא כאן ?" האגדה אומרת שהחשכה באה לקחת אותו והוא נלחם בה וברח. במנוסתו הוא הגיע לידע נסתר שעזר לו בשלב ראשון להשאר בחיים. מאוחר יותר הוא נעזר בידע הזה בכדי לעזור לאחרים. הם אומרים שהוא בטח יכול לעזור לך"
"הוא יכול להחזיר לי את שמיעתי ?" חשתי ברתיעת גופה כאילו סתרתי לה. למה אני פוגע הכי הרבה באדם שהכי קרוב אלי? לאיזו מפלצת הפכתי ? אבל כמו תמיד היא הייתה יותר חזקה ממני. לבסוף השתכנעתי להפגש איתו. היא הובילה אותי למה שחשתי כמבוך של מחילות, עד שנעצרנו בפתח של מחילה נוספת. גיששתי בידי וחשתי שהמחילה אטומה.
"מה עכשיו ?" אמרתי בחוסר סבלנות ובנימה של כעס עצור.
"עכשיו אתה צריך לחבוש את זה"
"מה זה ?" מששתי בידיי את מה שהיא הניחה בהן. מעולם לא חשתי או אחזתי בעצם דומה. הוא היה רך ונעים למגע. יכולתי ליצור בו בידי איזו צורה שרציתי. יחד עם זאת הוא היה חזק ולא יכולתי לשנות את צורתו המקורית. חשתי את ידיה מגששות ומניחות את החפץ על ראשי. התחושה הייתה מוזרה. זה לא כאב או הטריד אותי. זה היה אפילו נעים באופן די משונה. יכולתי לחוש במרקם של החומר שעוטף את ראשי, נצמד לשערותי. זקני עקצץ על פני אז משכתי אותו כלפי מטה מחוץ לחפץ. כל ראשי היה מכוסה בו, אבל היו בו פתחים סביב אוזני וסביב איברי הנשימה והדיבור שלי, וטוב שכך. אני לא יודע אם הייתי מצליח לשאת את תחושת החפץ על אוזני. "איך, איך את יודעת כיצד להשתמש בזה?"
"הייתי כאן קודם והוא הדריך אותי. אתה תגלה שהוא גור נחמד מאד. אולי קצת משונה בהתחלה, והוא מדבר נורא מצחיק. אבל הוא יעזור לך. אני יודעת שהוא מאד עזר לי בהתחלה. כשהוא שמע שהיית ראש שבט הוא התעקש שאביא אותך לכאן"
"את באה איתי ?" שאלתי יותר בתקווה מאשר בחשש.
"לא. הוא התעקש שהפגישות ביניכם חייבות להיות פרטיות"
"טוב איפה הוא" השלמתי עם גורלי. האמת שלא כל כך היה איכפת לי. הייתי די אדיש לגורלי. מאוחר יותר הבנתי שהייתי שרוי במצב נפשי קריטי. מצב ששילב אדישות, דכאון ושעמום.
"כאן מולך. במחילה הזאת"
"את צוחקת עלי" התעצבנתי. מאז התאונה התעצבנתי בקלות, כך שכל אירוע, הקטן ביותר, היה מוציא אותי מהרמוניה. שמעתי צרימה רמה שכמעט והתמזגה עם הצרימה שבראשי וחשתי בחלל שנפער לפני. ניחוח מוזר נידף מהפתח. לא ריח של אוויר רע או מסוכן, גם לא משהו דוחה, פשוט זר, מנוכר. נקי הייתה המילה שחלפה בראשי. מיששתי לפני וחשתי חלל ואת חסרונו של הסלע שחסם את הפתח לפני תיפוף אחד. הסלע החוסם נע בקלות למגעי משמיע לרגע את צווחתו. נרתעתי לאחור אבל ידה המרגיעה דחפה אותי קדימה.
"זה בסדר, אני אקח אותו מכאן" שמעתי קול מוזר מלפני. חשתי ביד של גור בוגר המוליכה אותי לתוך המחילה. הסלע מאחורי צווח שנית והבנתי שכעת הוא חוצץ ביני לבין גורבשן. צביטה של פחד, ועוד משהו, רגש שלא היה לי שם בשבילו. כאילו שנפרדים ממישהו שהחשיכה לקחה אותו. אבל ידעתי שהיא עדיין שם, מאחורי הסלע המוזר, מחכה לי. היא לא תיתן למשהו רע לקרות לי. חדור אומץ קלוש ביותר פסעתי קדימה. הוא הוביל קדימה והלכנו יחד עוד כשתי מחיאות.
"אתה יכול לשבת כאן" אמר בקולו המשונה והנחה את גופי לסלע מוזר. התישבתי וניתרתי מיד חזרה על רגלי כנשוך חולדה. הסלע היה רך וחשתי שהסלע והקיר שמאחוריו כאילו עוטפים את גופי ומאיימים לבלוע אותו לתוכם.
"אל תחשוש, זה בסדר גמור ובטוח לחלוטין." נשמע שמץ של חיוך בדבריו. " אני מבטיח לך שכאן, במחיצתי , לא יאונה לך כל רע". למרות קולו המוזר חשתי את האמת שבו. שקעתי שנית לתוך הסלע המוזר. ההרגשה, אחרי שהתרגלתי אליה, הייתה דווקא נעימה. התעלמתי מהתחושה המוזרה של הסלע וניסיתי להתרכז ולהבין מה מוזר וכל כך זר באופן הדיבור שלו. היה לי קל להבין כל מה שהוא אמר למרות הזרות שבהיגויו ולמרות הטרטור הבלתי פוסק שבראשי. הוא המטיר עלי שאלות שעניתי עליהן אוטומטית כמיטב יכולתי. לא הייתי מרוכז בשאלות או בתשובות שעניתי עליהם בחלק נפרד של מוחי. כמו אותו חלק ששומע את התיפוף של תוף השבט וקובע את מיקומך במחילה, מבלי להפריע לך במה שאתה עושה. מה היה כל כך מוזר בדיבור שלו ? היתה השאלה שהטרידה אותי. אחרי הרבה התחבטויות החלטתי להניח לזה. הרגשתי שאני יודע את התשובה, וכמו במקרים רבים בעבר, ידעתי שככל שאתאמץ לחפש אחריה כך היא תמשיך לחמוק ממני. חזרתי להתרכז בשאלותיו, יודע שבעיתוי הנכון המידע יצוץ בראשי. גורבשן צדקה. השיחה עמו היתה מעניינת, אפילו מרתקת בכמה היבטים. תוך כדי השיחה חשתי בלחץ לא מוסבר שחדר אלי מחוץ לעצם שהונח על ראשי. הלחץ כאילו חדר מבעד לפתחים שהיו בחפץ. לא הצלחתי להבין את הלחץ הזה. זה היה כמו צליל אבל לא היה צליל. הוא גרם לי גרוי תחושתי חזק מאד, כמעט כמו שקול חזק יוצר. הנחתי את ידי על אוזני מנסה להפסיק את הלחץ אבל זה לא עזר. הוא המשיך לזרום אלי מתוך הפתחים שבתוך העצם. בן שיחי שם לב באיזה שהוא אופן לתנועתי. אני לא מבין איך הוא הבחין בכך - הוא אמור להיות 'חסר'. אפילו אני – כשעוד הייתי בשיא כוחי - לא הייתי מצליח לשמוע בדיוק היכן מישהו מניח את ידיו.
"אני רואה שהאור מציק לך ולכן אני מציע שנסיים להפעם" אמר בקולו המוזר. לא הבנתי מה הוא אמר אבל רציתי לצאת משם. גורבשן חיכתה כמו הבטחה מאחורי הסלע, אבל רק כשהיא התחילה לדבר איתי הבנתי מה היה מוזר בקולו של הפסיכיאלטראגו. קולו ומילותיו היו רכים וזורמים. שוטפים כמו זרם טיפות. לא חדים, קצובים וחותכים כדיבורם של הגורים בשבט. הגויו היה רך ומתנגן. ידעתי שאופן דיבורו לא יאפשר לו לשמוע את סביבתו. הוא לא יצר את מקצב הקולות שאיפשר לקבל מהם מפוי של הסביבה. הבנתי שאולי זו הסיבה בגללה הוא נהיה 'חסר'. עניתי לשאלתה של גורבשן שכן, אני אחזור להפגש איתו. חשתי שזה שימח אותה על פי שיר צעדיה. ובפעם הראשונה מאז התאונה פיעמה בי התקווה.
עוד מעט היא תיכנס ואני מתרגש כמו גור צעיר לפני טקס הבגרות שלו. לא ידעתי אם זה יותר מטריד אותי או מסקרן אותי? סיקרן אותי מה תיהיה התגובה שלה או שלי? פגישותי עם הפסיכיאלטראגו ארכו והתמשכו על פני אשמורות רבות. אט אט נפרשה לפני תמונת עולם שונה, מוזרה, לפעמים מאיימת אך לפעמים מבטיחה. לפני שתי פגישות הורדנו את הברדס. ההלם היה גדול. בהתחלה חשבתי שאני משתגע, אבל אלכס הדריך אותי והכין אותי לקראת מה שהולך לקרות לי. כן הוא אמר שהכינוי שלו אלכס וזה יותר קצר וקל לקרוא לו כך מאשר השם המסורבל פסיכיאלטראגו. הוא הכין גם את גורבשן והיא עומדת להכנס כל רגע. שמעתי את צווחת סלע הכניסה ועוד שניה הוא יעמיד אותנו זה מול זו. שמעתי את התרגשותי ואת הולם ליבי. אלכס אומר שבעתיד אני אאבד את היכולת הזאת. לא החלטתי עדיין אם אני שמח או עצוב על כך, אבל כרגע רק חיכיתי לפגישה. כל מאודי ואוזני היו דרוכים לקראתה. הוא העמיד אותה לפני, גופה הערום רעד בציפיה. היא נעה בעצבנות, מעבירה את משקל גופה מרגל לרגל. על ראשה היא עטתה את אותו ברדס שחור שגם אני התוודעתי אליו.
"את יכולה, בזמנך החופשי להוריד אותו"
"במה החופשי ?" היא שאלה בתמיהה.
"את יכולה להוריד את זה מהראש" אמר לה שנית אלכס בקולו המתנגן. היא הושיטה את ידיה מעל ראשה. התנועה זקרה את בלוטות החלב שלה והרימה אותם כלפי מעלה. היה משהו מאד חינני, מאד אינטימי בתנועה הזו. בתנועה איטית היא הסירה את הברדס מראשה ופנתה אלי. ליבי חישב להתפוצץ. אלכס סקר את שנינו מהצד וחיוך אומר סוד על פניו.
הדבר הראשון שהבחנתי בו היו שתי אוזניה הענקיות. הם היו ענקיות ותלו כגידולי פרא משני צידי ראשה. הם נראו פשוט מחרידות. אבל הדבר השני שהבחנתי בו היה מדהים ביופיו. הנשימה נעצרה בקרבי כאשר שאפתי אלי את ניחוחה המיוחד יחד עם היופי המופלא הזה. הרגשתי איך כולי נפתח אל מול היופי הזה, נכבש. לא ידעתי שיופי כזה אפשרי בכלל.
"אלכס, איך אמרת קוראים לזה ?" והצבעתי על פני.
"עיניים ?!" ליופיה עכשיו היה שם. היו לה עיניים מדהימות, ירוקות, אני חושב, קוראים לצבע הזה. היא הייתה מדהימה. שתי בארות הנפש הירוקות שלה בהקו אלי, מקרינות כל כך הרבה רגש שלרגע התמלאתי בו עד כלות. יותר רגש מאשר שמעתי כל חיי. באותו הרגע הבנתי שלחינם גיששנו כל חיינו את דרכנו, מחפשים אחר מחילת עדן, פוחדים שהחשכה תבוא לקחת אותנו. שקעתי כטובע בתוך מחילות עיניה הירוקות, רואה את אדוות רגשותיה נעות לקול צלילי אהבתה. מבחין בתדהמה באהבתי המשתקפת. עיניים ! איך לא חשבתי על זה ?
