צפירה

לזכרו של בן דודי, אריה דובנוב, טייס חיל האוויר

שנפל בפעולת תקיפה בגזרת החרמון בשלהי מלחמת יום כיפור

צפירה...

                                                                                             
יושבים על מִרְצֶפֶת קרירה של מִרְפֶּסֶת
בינות לשדרות הבּרושים.
מִדְרֶכֶת בטון ביניהם מתמשכת,
על לוח שחמט, חיילים פרשים

מזיז הצריח לרוחב הלוח
משקיף ובוחן בשלווה.
יודע.. אולי הוא אפילו בטוח
לאן ומאיפה תבוא התגובה.

צבעי ההילה שסביבו כה ברורים
רק למי שיכול להבחין.
עולם רגשות, בהירים, רוחשים
רק למי שיכול להבין.

עֲגָלה מתקדמת בשדה החציר
אני על העומר ואריה מגיש.
זוג פרדות רתומות, נאסף הקציר
נוסע, מדרך עפר אל הכביש.

יושבים שם ברוּם עגלה עמוסה
רגליים שרוטות, השרירים מתוחים.
מאמץ שהושקע לערום אלומות
עד שכבה חמישית, לפחות.

זוכר איך תרגלת תקיפות על הים
מול ספינה משייטת בקו עקלתון
איך זיהיתי קולך במכשיר… שנדם
מנמיך מול חרטום מתחמק

זיכרון כה עמוק, שאיננו מניח
דמותך הצרובה על לוח ליבי 
לתוך מעטפת נפשי הוא מגיח
מציין שתמיד הוא עימי

דומיית בית עלמין, יבבה של צופר
יקירים, חברים מתאספים
ניצב מרחוק, בשוליים של כפר
וזוכר… פרשים של שחמט מנצחים