חמש שנים

חמש שנים

שוב מתנגן בי העצב, הכאב שאין לו סוף

שוב עולות בי תמונות ומילים

שוב מנסה את עצמי לאסוף

להיות ברורה, לאחות השברים

אבודה בתוך ים זיכרונותיי שלי

מנסה לדלות את אלו שאבחר לשתף

מתכנסת אט אט בתוך עצמי

אל נבכי הנפש, חדרי הלב, המרתף.

ופתאום עולה בי תמונה עצובה

בית שהתרוקן מתוכנו ויושביו

ובארון הבגדים רק תלויה עניבה

מאלו שאבא אהב.

גלמודה היא נותרה שם, כיד זיכרון

לימים שהיו ואינם

ומאז שהעצב נכנס בחלון

הם חלפו לבלי שוב, לעולם.

לפני זמן לא רב נאלצתי לחלוף

מול הבית בגאון אליהו שברמת גן

בבשרי ננעץ הכאב עד בלי סוף

כאילו עצר לו הזמן

בעיניים דומעות ובלב מיוסר

זיכרונות הציפוני כבאר

על כול מה שהחמצתי, על זה שמאוחר

על זה שכה רציתי שפשוט תישאר

על תכולת הבית שנעלם כלא היה

הרהיטים, כלי האוכל, השטיחים

כלי הכסף, הספרים בספרייה

חולצות, נעליים, מעילים

ורק עניבה אחת שנותרה שם בארון

מיותמת, דומעת, ננטשת

מאז שהעצב נכנס בחלון

ואת קוריו הוא טווה כרשת

בידיים מיומנות לא אפשר מעבר,

וקוריו כחבל עבותים

וחנק, ונעל וסגר

ושם על ידי אזיקים.

אז עמדתי שם רגעים ארוכים

מול הבית בגאון אליהו ברמת גן

ותחושת ההחמצה זרמה בוורידים

על דברים שקרו מאז שהלכת מכאן

על נינים שנולדו, על זוגות תאומים

על בית יפה שבנו הילדים

על שבתות, על ימים, על חגים ומועדים

על כתבי העת בהם אני מפרסמת סיפורים

ואני תוהה, ולא מפסיקה להתפלל

שאתה שם למעלה, רואה ומייחל

ושומר צעדינו לבל חלילה ניפול

ואתנו צועד ממש כמו אתמול.

לא יהיה סוף למלות זיכרון

ככה זה, מאז שהעצב נכנס בחלון.