רוח, סופה.

רוח, סופה.

את שערי גופי פתחתי לרווחה:

שערי התבדר ברוח שפרצה

דרך זרועותיי, שקראו בשמך.

שמלתי הדקיקה הלבנה,

התנפנפה ונצמדה אל מותניי,

שקראו לך לחבקן.

חזי עלה וירד כשנשימתי כבדה

מהסערה שאחזה בנפשי.

אצבעותיי נמתחו לתפוס את גופך

והרוח דרכן עברה.

רגליי כמו נגעו לא נגעו בקרקע,

כשהרוח את ירכיי ליטפה.

ובפרץ עז, של רוח שרב,

השכיבה אותי על הגב.

שערי גופי נפתחו לרווחה

והרוח חדרה לתוכי.

כמו הלם בי גופך,

כך הלמה בי הרוח

ותוכי התכווץ בגניחה.

רוח חמימה נגעה בפניי,

כמו היה זה חומה של ידך.

וסופת הציקלון שחדרה לתוכי,

הייתה לבשר מבשרך.

כך חלפת עליי, כמו רוח סופה,

מותיר בי שבילי חורבה.

ורק שערי גופי עוד נותרו פרוצים לרווחה.

מבקשים שתפיח בי רוח תקווה...