אימא.

אימא.

אוי, אימא.

החורים שהשארת בי, אינם מתמלאים.

הכאב מתעצם עם חלוף השנים.

הכעס גדול מכפי שהיה,

התסכול עמוק ויש גם אשמה.

אבל אף אחד לא אשם ובטח לא את,

בחינוך הלוקה, שלביתך נתת.

זה לא בגללך, את לא אשמה,

כי גם אימא שלך היא אישה עגומה.

לא היה לה מושג, היא בכלל לא חשבה,

שילד צריך לקבל אהבה.

ואת, אימא שלי, נבחרת כקורבן,

שעל מזבח הקריירה של אימך ניתן.

את אינך חשובה, את תופסת מקום משני,

ומי שמשלם היום את המחיר, זאת אני.

אבל הדברים השתנו והשנים עברו,

והזמנים שלא היית בהם, כמעט נגמרו.

ואני שכעסתי שלא היית בשבילי שם,

שלא הכנת אותי לקראת העולם,

גיליתי לתדהמתי הרבה,

שאני לא הרבה יותר טובה.

תמיד חשבתי שאת ממני לא מרוצה.

שאת לא אוהבת את מה שממני יצא.

שתמיד רצית שאהיה אחרת,

יותר רצינית, יותר מסודרת.

מסתבר, שאת כבר מזמן קיבלת את מי שאני,

ואת דוחפת ומעודדת אותי בכשרוני.

את סופגת את כל כעסיי, מוצדקים וגם לא,

את יוזמת פשרות כדי שאמשיך ואבוא.

ואני מגיעה, כולי טענות,

יורה לכל עבר, מסיקה מסקנות,

ומפקששת את הדבר הכי חשוב במשוואה:

אני מקבלת מאימא שלי המון אהבה!

זאת אני שלא מקבלת אותה,

זאת אני שלא מכירה בערכה,

זאת אני שבעצם חסרת סבלנות,

זאת אני שטעיתי במתן פרשנות.

נכון, יש לך את "הפאקים" שלך,

אבל בין שתינו, זאת אני שלא מקבלת אותך.

ועל כך הכעס, על כך התסכול,

הכאב בתוכי חצה את הגבול.

הכל מתערבב, הווה ועבר,

את מה שהיה, לשנות אי אפשר.

הוי, אימא.

החורים שהשארת בי אינם מתמלאים,

אז איך זה אדע לגדל ילדים?

אוי, אימא.

החורים שהשארת בי, כבר לא יתמלאו.

יש בחיים כנראה פערים, שאף פעם לא יסגרו.

את כבר לא תשתני, זה כבר לא משנה,

ואני כבר אפנה לי, לאן שאפנה.

זה עצוב וכואב, שאני לא מקבלת אותך,

אבל פשוט איבדתי את כל אמוני שלי בך.

כן, אימא. את מתה כבר שנים,

ואני עוד קיוויתי להציל בך חיים.

יש דברים שנגזרים מלמעלה,

ואני, אימא, חייבת להמשיך ממך הלאה.

הייתי כבר בהלוויה שלך – מאה פעמים!

אף פעם לא כאב לי ככה, בבטן, בפנים.

בתוך ליבי את מתה, כבר עידן ועידנים,

ורק אני ניסיתי להפיח בך חיים.

היום תמותי בליבי, עוד פעם אחרונה,

ואני כבר לא אבדוק יותר, מה בך השתנה.

יש זוג ידיים חמימות, שבי אף פעם לא נגעו,

ואת החורים שאת השארת בי אימא –

אלה הידיים ימלאו.......