זיכרון וחמדה

שנים אחרי,סיפרו הזקנים

לאור גחלים דועכות

כי

לאחר השיטפון הגדול

הופיע רכוב על נשר פלאי

אהב אותה- ונעלם

ואני לא חזרתי

ראיתיה בחוף הלבן בברמודה

כמו עולה

 מהטבע המנגן ברוח החרישית

בוקעת בחוף שנעזב מגשם פתאום

ניצבת מול עיניי

מלטפת בלשונה גלידת ונילה

בחיוך מנצחים

זה שנשר לעד על חיי

לעולם בי

עינייך  הנעצמות  וריסייך כותרת להם

מעצימה אהבה במפץ התמימות הטובה

ואני- מנסה להסתירך מחמדת הכייסים

שוחרי טרף נעורייך

לעולם תהיי חלק מעורי

מארץ זרה ורחוקה

אישה-נערה  של ים

כואבת גלים בליבה

חוזרת ועולה בי בזה החורף

בכאב פתאום

כמלודיה איטלקית חושנית

כמו החטא

לא פעם בחורף בחורף

עת ראשי העצים הגדומים

בואכה ביתי

פוצעים את החשכה היורדת

עולה באוזניי

המיית שיח הזקנים, כמו מלגלגים

ובעיניי אובדן אהבה זרה

*ואז-

בדיוק אז

הציפור שרה.