רוֹצִים אוֹתוֹ דָּבָר בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת

רוֹצִים  אוֹתוֹ דָּבָר בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת / עידית אורדן

לִחְיוֹת בְּאֶרֶץ טוֹבָה וּבְטוּחָה

לִנְשֹׁם בָּהּ לִרְוָחָה

לִחְיוֹת כָּאן בְּיַחַד

לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד

דֵּעוֹתֵינוּ שוֹנוֹת

מָה הֵן הַנְּכוֹנוֹת?

נוּכַל לְדַבֵּר וּלְהִתְוַכֵּחַ

כְּדַאי בָּעֻבְדּוֹת לְהוֹכִיחַ

לְשׂוֹחֵחַ לִמְצֹא שָׂפָה מְקוּבֶּלֶת

וּמִלָּה מִפִּינוּ לֹא מְקַלֶּלֶת

זֹאת  אַרְצֵנוּ, וְאֵין בִּלְתָּהּ

וּלְמַעַן אֲחֵרִים לֹא נְפַנֶּה אוֹתָהּ

כָּל מִי שֶׁעוֹזֵב יָבִין שֶׁהוּא יָצָא לְקַיִט

כִּי רַק כָּאן, בְּאַרְצֵנוּ, נִמְצָא  הַבַּיִת

יָמִין וּשְׂמֹאל לָחֲצוּ יָד

הִתְאַחֲדוּ לְעַם אֶחָד

כֻּלָּנוּ רוֹצִים בְּאַרְצֵנוּ לִחְיוֹת

וּמְאֻחָדִים  בָּהּ לִהְיוֹת

הַמִּלְחָמָה לִמְּדָה אוֹתָנוּ לִדְאֹג לָאַחֵר

וְאָסוּר לָנוּ עַל כָּךְ לְוַתֵּר   

 לְעִתִּים אֲנַחְנוּ  מְאֹד כּוֹעֲסִים

יֵשׁ מִי  שֶׁאֶת רְצוֹנֵנוּ רוֹמְסִים 

כַּעַס וְזַעַם הֵם לֹא שִׂנְאָה

הֵם מוֹבִילִים לִמְחָאָה.