סיפורו של שמואל שוורץ*
אשתו
ובנו ישבו טרוטי עיניים, ליד מחלקת טיפול נמרץ כשפתאום החלה תכונה של רופאים
ואחיות סביב חדרו של שמואל שוורץ. זה לא בישר טובות. הם יושבים כאן כבר כמה ימים
מאז חטף התקף לב קשה ואיבד את הכרתו. כעבור חצי שעה יצא אליהם הרופא וסיפר שנתנו
לו מכת חשמל נוספת שתעניק לו חיים, אולי עד מחר...
שמואל
שוורץ היה מן היהודים ה'משכילים' שקמו באירופה וביקשו להתמזג עם התרבות הזרה,
והתרחקו אט אט מן היהדות עד שפנו אליה עורף לגמרי. זלזלו בתורה ובמצוות וביהודים
בכלל, ובדרך כלל נודו מתוך הקהילה. היתה לו ספריה בגרמניה, שאביו הוריש לו. לא של
ספרי קודש כמובן, אלא של 'ספרי דעת' – כך כינה אותם. מדעים של העולם הרחב, של
'תרבות נאורה', ובמיוחד ספרי הגות ופילוסופיה. שמואל המשיך באדיקות את דרכו של
אביו שקרא תגר על כל הדתות ובמיוחד על 'היהודים הנבערים', והעלה על נס את הכפירה
באלהים. ממש על ספה של השואה הנוראה, הצליח לעלות ארצה כשהוא חדור אידיאלים
ציוניים, אך נטול אמונה באופן מוחלט ומופגן.
וכך
גידל שמואל גם את בנו יחידו זאב. זאב, עם כל השפע שהורעף עליו, הרגיש תמיד חוסר
שקט, גם הוא היה איש ספר כאביו וכסבו, אך שלא כמותם הוא ביקש דברים אחרים. פעם
הזדמן לו לשמוע הרצאה מעניינת מפי רב, וכשישב עם אביו ורק העלה על דל שפתיו את
המילה רב... הס מלהזכיר! אביו הגיב בתנועת ביטול כזו, שהוא התבייש שסיפר, שבכלל
חשב...
אביו
שוכב שם ללא הכרה כבר כמה ימים, והרופא נתן לו עוד יום. אילו רק פקח את עיניו ולו
לרגע, הוא היה מודה לו על כל השנים היפות שלו. הוא היה נפרד ממנו... לפנות בוקר
יצא הרופא לבשר להם שזה כנראה הסוף ואם יש עוד קרובים שירצו אולי לבוא לראות, להיפרד,
שיבואו. זאב טילפן לקרובי משפחה, לחברים טובים.
כולם
הגיעו, הרופאים הכניסו אותם לחדרו.
הגרף
של הא.ק.ג נע באיטיות מקוטעת ומקרטעת. הם הביטו עליו בהשלמה כואבת. לפתע החל הגרף
להשתולל, למעלה ולמטה במהירות מופרזת וחזר לדופק תקין. שמואל שוורץ החל לנוע,
למרבה התדהמה, ופקח את עיניו.
מבטו
היה צלול, זע מצד לצד עד שהתמקד בעיני בנו זאב. הוא רצה לומר משהו אך מכונת ההנשמה
שבפיו לא אפשרה. מה אביו רוצה לומר לו? העיניים שלו התחננו לזאב. אבל מה? וכך דקות
ארוכות זאב מנחש מה רוצה אביו לומר, ואביו מניע ראשו לשלילה. גם הרופא הבכיר היה
שם, שדווקא לא התרגש מהמהפך שחל בחולה... זאב הרגיש חסר אונים. מה? מה? אבאאא! זעק
בכאב. ואז פנה הרופא לשמואל שוורץ ושאל ברוך: "אתה רוצה שהוא יגיד עליך
קדיש?" כל הנוכחים הופתעו מפנייתו של הרופא. אבל שמואל... האם נדמה שמבצבצת
דמעה בעינו? וצל צלו של חיוך הופיע על שפתיו?
והוא
עצם את עיניו לקול הגרף ההולך ומתיישר...
*סיפור
אמיתי. שם בדוי
