על הסליחה ואי-הסליחה.

הרהורים  על הסליחה

(לבמת הדיון של דוד שרוני)

דנה הביטה בה במבט כחול

סליחה ומחילה, ביקשה בלחש כמעט ללא קול.

לזכור ולא לשכוח

זעקה שרה

כמו דובר בשואת היהודים, לא פחות.

היא אוגרת בה שטנה

כמים באגוויפר  החוף

כסלע סיזיפוס תקועה השנאה בגרונה

לא לבלוע לא לירוק.

כבר מזמן מדלגת דנה בקלילות

בשדות ירוקים עם שלל פרחי בר

שנים אינה זוכרת

את ששרה נשבעה לא לשכוח.

ללא ספק, ישנם אירועים שאינם ראויים לסליחה

שהרי בעצם הזיכרון, יש מהסקת המסקנות

לבניית העתיד, כדי שמקרה שכזה לא יחזור שוב.

אך מועטים הם מקרים כגון אלה

והם בעיקר קולקטיביים (השואה לשם דוגמה)

כמעט אין מעשה או אמירה

בין אדם לאדם

שאינם ראויים למחילה.

השנאה הן חרב פיפיות לאוחזים בה

להתנצל – היא גדלות הנפש

ולסלוח, זו הוקרה על כך.  

סלחו, עברו הלאה

ותבוא אחווה ורעות לשכון ביניכם

התחילו בסליחה אחת קטנה -ביניכם

כמילות השיר הידוע:

"אני ואתה נשנה את העולם."

'בלתי נסלח'

משפטו של אייכמן, כל הארץ געשה

סבתא שלי נותרה אדישה,

רק הביטה במספר הכחול הצרוב בידה

והנידה ראשה.

שאלתי אותה מדוע אינה שמחה,

צורר מביאים למשפט

כל העולם יראה וישמע.

מה יצא לי מזה, אמרה

זה לא יחזיר את אוֹלֶש ואת מרישה

שנרצחו.

אבל בכל זאת אמרתי,

צברית שלא כל כך מבינה.

אני מחכה שאת מנגלה יביאו

ואז בשמחה אעמוד מולו וארים את ידי -

אביט אל תוך עיניו,

כמו אז כשעמדתי בשורה שדופה ועירומה

ובתנועה קטנה של האצבע המורה

אפנה אותו לשמאל,

בחיוך אשלח אותו לשם

כי משם לא חוזרים.

את יודעת ילדה יקרה שלי

אני כבר לא כועסת עליהם

כך אמרה לי

רק לסלוח אני לא יכולה.

היד מושטת, חיוך רפה

הזיכרון, עמוק בלב

עוד הזדמנות, שוב ננסה

אולי יהיה, פחות כואב.

ויום  אחד, אמרתי די

כשהלב, למד לסלוח

נכנסת שוב ,אל תוך חיי

אני ביקשתי רק לשכוח.

אדמה

הָיִינוּ

כִּשְׁנֵי הַחוֹלְמִים.

קָשֶׁה

לְהַשִּׁיל קְלִפָּה,

אָמַרְתָּ.

וְאָז בָּא הַסֶּדֶק

וְהֵבַנּוּ

שֶׁהָלַךְ הַשֶּׁלֶג

וּבָאָה

הָאֲדָמָה.