"שתיים הן ולא יודעות" - לבמת הדיון שהעלה עצמי עצמי

"שתיים הן ולא יודעות"

בת ארבע הייתי כשפגשתין  לראשונה

הן הראו לי רזי החיים

כמעט כל שאני יודעת מהן באו לי.

אנדה* למדה אותי להביט בעננים

לראות בהם צורות וחיים

כי על ענן כביש רץ ענן חמור...

לתת לדמיון לעוף איתם

ומאז הדמיון הוא חלק מחיי.

היא סיפרה לי על הים

היא הביאה לי אותו אל החדר

בצדפים סדורים על מדף.

בזכותה אני יודעת שהים הוא מקום

בו גוף ונפש נפגשים.

היא גם סיפרה לי על פצע מדמם

כי לפעמים נפגעים וזה כואב

וזה בסדר לבכות ולא להסתגר

מרים** נתנה לי את טינטן

'הוא שלי והוא בסוד

והוא כולו קטן מאד',

הוא ידידי הנאמן

זה שאינו פוחד משום דבר

והוא אצלי עד היום

הוא יודע לשחרר בי מעצורים.

היא גם סיפרה לי על 'ברוגז'

אבל גם על התפייסות.

היא למדה אותי כבר אז

שלפעמים מאבדים אדם יקר

וזה כואב כל כך.

היא ידעה שגם עם ילדים

צריך על המוות לדבר,

החכמתי להשתמש בזה

בגיל אחר.

היא גם הראתה לי שלא תמיד הכל ורוד

לפעמים – מכאיבים למשהו קרוב

זורקים פרח יפה של אהבה

והולכים 'לשחק' עם ילד אחר,

אז מזילים דמעה וממשיכים הלאה.

שתיהן למדו אותי לראות את היופי

להפנים אותו לכתוב אותו ולצייר אותו,

הן כיוונו אותי כיצד להתבונן בעולם

הן אמרו לי לשמור תמיד את הילדה שבי.

מאז גדלתי ובגרתי קראתי ספרים

פילוסופים תורתם הראו לי

כולם העניקו לי ידע למדו אותי דעת

אבל לא מהם החכמתי –

החכמתי מאותם דברים קטנים

שהראו לי השתיים.

* אנדה פינקרפלד

**מרים וילנסקי (שטקליס)