שּׁומּוּאֵל הָעֶגְלוֹן וּפּוֹלִי הַסּוּס

נסים  פרנקו

בְּשִׁלְהֵי קיץ 58' נעדרתי יום אחד מבית הספר, על מנת לבלות יום עם שׁוּמוּאֵל היווני בפינת העגלות, שהייתה אז ברחוב וולפסון ליד הנגריות.

שומואל היה טיפוס טוב לב, שהביא את פרנסתו מהובלת רהיטים עם עגלתו וסוסו. עגלה מפוארת הייתה לו, לְשׁוּמּוּאֵל, מקושטת בסמלים צבעוניים, ואריג בַּד בַּרוֹקַד שֶׁתָּלָה סְבִיב דַּרְגָּשׁוֹ למסתור מהשמש. הַדַּרְגָּשׁ מרופד היה מעשה ידי אשתו, נוח ונאה למראה , ופרסת סוס אדומה תלויה הייתה במרכז משענתו, לְמַזָּל. בפינת הדרגש היה תקוע מַגְלֵב מֵעוֹר מעשה ידי אמן, ושימושו אמור היה לדרבן את הסוס לסחיבה מהירה.  הַ"שׁוֹט", שכך היה מְכוּנֶה בפינו, ניצב שם רק להשלמת הַמַּרְאֶה. שׁוּמוּאֵל מעולם לא הצליף בסוסו, אלא דיבר אליו, פעם בעברית ופעם ביוונית הסוס היה ממושמע להפליא, ההבנה שָׂרְרָה ביניהם , כמו בין שני חברים.

ישבנו על ספסל ארוך בפינה, ליד פתחו של מוֹכֵר הַקָּפֶה ובעוד אנו משוחחים, בקשתי מִמוֹכֵר הקפה להכין עבורנו שני סִפְלֵי קפה רָתוּחַ קפה טורקי אמיתי. "קֶה", פלט שׁוּמוּאֵל, "טוּ אֶסְטַאס קוֹמְבִּידַנְדוֹ?" בְּלָדִינוֹ "מה, אתה הוא המזמין?", "סִי", עניתי, "אֶסְטַה וֶס יוֹ", כלומר"הפעם אני", "וַאס אַפִּישַׁר פְּרֶטוֹ" הוסיף האיש, כלומר, "תַּעֲשֶׂה פִּיפִּי שָׁחוֹר בַּלַּיְלָה". חייכתי. תוך כדי השתייה הגיע אדם להזמין הובלה מאחת הנגריות אל מַרְפָּדִיָה שהייתה במרחק כמה רחובות מהמקום. "אחרי הקפה", אמר  שּׁומּוּאֵל לאיש, והאיש חיכה, לא הייתה לו כל ברירה, חפץ היה רק בְּשּׁוּמּוּאֵל לעבודה זו. תוך מספר דקות טיפסנו אל המושב והתיישבתי ליד שומואל, שמיד פנה אל הסוס במילה אחת, "קָמִינָה" הֱוֶה אומר, "צְעַד", הסוס צהל, וכמו שמח לנוע ממקומו. בדרך אל הַנַּגָּרִיָּה, שָׁר האיש הנפלא שיר יְוָנִי עתיק יומין, וּמִשֶּׁבִּקַּשְׁתִּי את תרגומו, ענה לי שׁוּמוּאֵל: "זה שיר 'עַסוּף', מָתַי הייתי 'יֶלֶת'. פעם, 'נֶּשֶּׁף' על כוסית ונדבר". שתקתי. כשהגענו, עָזַרְתִּי לְשׁוּמוּאֵל בְּהַעֲמָסַת הרהיטים ונסענו לַמַּרְפֵּדִיָּה להורידם שם. כך ביליתי עם ידידי המבוגר כל אותו היום.

בכל מקום שבקרנו במהלך העבודה, התקבל שׁוּמוּאֵל בברכה ובחיוכים מְאֹד מְקוּבָּל היה, קָרַר מיוחד במינו. גם סוסו היה יוצא דופן, משום שֶׁהֶרְאָה "תְּבוּנָה סוּסִית" במשך כל אותו יום, אִם באיזו מידה להתקרב למדרכה, מתי לצעוד לאחור, מתי לזוז לצד, הסוס החל את דרכו תמיד ברגל קדמית ימנית. זמן קצר לקח לסוס שהיה בעל כושר קליטה מהיר ללמוד זאת. פַּעַם הִתְבַּדַּח שׁוּמוּאֵל אודותיו ואמר: "כתלמיד בבי"ס לסוסים, בטוח היה קופץ כִּתָּה כל שנה". שֵׁם הסוס היה "פּוֹלִי", בִּיְוָנִית "יָפֶה", וּמִשֶּׁפָּנָה שׁוּמוּאֵל אל סוסו, תמיד החל בְּ"פּוֹלִימוּ", כלומר, "יָפֶה שֶׁלִּי". מזון משובח מקבל היה מיד אדוניו, פֵּרוֹת, חָסָה וקוביות סֻוכָּר פְּרָט לְשִׁבֹּלֶת הַשּׁוּעָל הַטְּרִיָּה.

באחד מִיְּמֵי הַשִּׁישִּׁי אחר העבודה, לקח אותי שׁוּמוּאֵל לְ"טָבֶרְנָה" שהייתה אז ממוקמת בפינת הרחובות וולפסון וְהָעֲלִיָּה, התיישבנו באחת הפינות ומיד הגיש לנו בעל המקום בקבוק אוּזוֹ מקורי, ושתי כוסות, אחת קטנה והשנייה גדולה יותר עם מים קרים. שומואל הרים פניו אל האיש ואמר: "אתה לא רואה שאנחנו שניים?", והאיש הלך וחזר עם כוס קטנה נוספת. שתי הַכּוֹסִיּוֹת הראשונות ירדו לי בקושי רב בגרון, ואז החל שׁוּמוּאֵל לספר על ילדותו, וקורותיו בְּיָוָּן, כאשר מידי פעם הוא מזמזם את השיר ההוא שאודותיו שאלתיו. בינתיים, הביא לנו בעל המקום כמה "מֶזֶס" כלומר זיתים, אנשובי, גבינה מלוחה, ומציות, שהולכים עם השתייה.

שׁוּמוּאֵל היה יתום מהוריו, וכל משפחתו נספתה בשואה. הוא עלה לארץ עם כל יהודי סלוניקי היישר לתל אביב הישנה. כילד בסלוניקי, עזר בחנות הבשר של אביו עד המלחמה. בין לגימה ללגימה תרגם האיש את מילות השיר, שדיבר על געגועים עזים לְיָוָּן שלפני המלחמה, לבית החם לָאֵם, שהייתה אישה קטנה קשת יום, ואודות כל הדברים הקטנים והחמים שֶׁהִוּוּ את מתיקות החיים, וכיצד הכל נלקח מהם ביד זדונית. על אובדן האדמה שנהגו לְעַבֵּד, ועל הנשמות היקרות שהלכו לעולמן. מִדֵּי פעם מחיתי דמעה. אף עיניו של האיש האדימו. לבסוף, סיפר, שנשוי הוא לאישה נפלאה, ולו ארבעה ילדים, ויום יום הוא מודה לאל שהוא נשוי לאישה זו. "מדוע", שאלתי, "מדוע להודות יום יום?", כמובן שזו הייתה שאלת נער צעיר וחסר דעת עדיין, "מדוע?" ענה שׁוּמוּאֵל בִּשְׁאֵלָה, וענה: "משום שכל שאביא הביתה, תמיד יְסַפֵּק אותה. מעולם לא התלוננה או התמרמרה, יום בצמצום, ויום ברוחב יד, על פי המזל, ותמיד הודתה וּבֵרְכָה, "מחר יהיה יותר טוב, שׁוּמוּאֵל, אל תדאג, בעזרת האל ישתפר המצב", אַנְדָאקְסִי?", כלומר, "מוּבָן לְךָ?", סיים שׁוּמוּאֵל. זאת אחת התכונות שגבר אמור למצוא בָּאִשָּׁה שבחר לו, וחייו נעימים יהיו. "נֶה" עניתי, כלומר, "כֵּן".

על פי דבריו נוהג היה האיש לבלות עם אשתו מידי יום שישי בערב בַּמּוֹעֲדוֹן הַיְּוָנִי "אָרִיאָנָה", אשר היה אז בְּיָפוֹ, ליד השעון, שם היו אוכלים ושותים, שָׁרִים ושמחים עד עלות שחר, מעלים את הנוסטלגיה אשר הייתה משותפת לכולם. יש שֶׁמָּחוּ דמעה, ויש שפלטו קללה ביוונית בהשפעת המשקה. מידי פעם היה בעל המקום מְיַבֵא לָאָרֶץ זַמָּרִים שונים מִיָוָּן, ואז השמחה הייתה פורצת ללא מֵיצָרִים.

האיש שלבושו היה חליפת ג'ינס מְהוּהָה וכובע מִצְחִייָּה שחור, וּשְׂפָמוֹ הדק שֶׁעִטֵּר את שפתו העליונה בדיוק רב, הִוָּה עבורי את הָאָב טיפוס של ההגינות הצרופה, איש פשוט שחי את חייו באושר ויושר, למרות הַסֵּבֶל הרב שפקד אותו בימיו. הוא סִמֵּל עבורי אז, את האדם, כפי שאמור היה לחיות את חייו. "בְּזֵיעַת עֲמָלְךָ כִּי תֹּאכֵל , וְאַשְׁרֶיךָ".

מאז שעזבתי את שכונת פלורנטין הישנה, לא שמעתי יותר על האיש הנפלא ההוא , אשר קבור בתוך עָבַרִי.

• עֶגְלוֹן מַשְׁמָעוֹ  קָרַר של היום.

                                                    תם ונשלם.