הנאציונאל-שור'ליסטית

הנאציונאל-שור'ליסטית

כשרונית מרימה את כוס הגוורצטרימנר חצי-היבש של יקבי כרמל שהבאתי לארוחת החג, אני מתחילה להרגיש לא טוב. יורד לי שוב הסוכר, אני בטוחה בזה במאה אחוז. העיניים שלי מאדימות ודמעות מתחילות לזלוג במורד לחי, ומיד היא ממהרת להגיש לי כוס קולה קרה ואומרת שזה טוב בשבילי. אני מנסה להחזיק אותה, אבל היד שלי רועדת מידי. קש, קש, רונית צועקת ומסמנת לכולם להביא לי קשית, שאוכל לשתות. עם ידה השנייה היא כבר מתחילה לנפנף ולעשות רוח עם המוסף לחג של ידיעות אחרונות, כאילו שזה יעזור לי.

בעלה, פיני, מביא לה את הקשית במהירות. היא נעמדת לרגע, ואני שמה לב כמה גבוהה היא, הרבה יותר מן הרגיל. מה קרה לה? ניצלה את הכסף ועשתה ניתוח להגבהה? קיים בכלל דבר כזה בעולם שלנו? לא הגיוני שהיא ביצעה ניתוח ולא שלחה לכולנו תמונות שלה בבית החולים לפני, אחרי ועם שלל תחבושות ותכריכים. לא מזמן היא ביצעה את ניתוח הגדלת החזה שלה. כבר עוד אחד?

אני שואבת דרך הקש את המשקה המוגז בפולסים קצרים ומהירים, כמו אישה בחדר הלידה הנושמת נשימות ראשונות כשהיא מתחילה להרגיש עוד ציר מתקרב אליה.

מיד כשאני מרגישה יותר טוב, אני מוציאה את המזרק הקטן מהתיק שלי (אותו אני תמיד נושאת איתי לכל צרה שלא תבוא). "תבדקי שזה על מספר שבע-עשרה, בדיוק על הקו באמצע בין מספר שש-עשרה למספר שמונה-עשרה", אני מבקשת מרונית. היא מגישה לי בחזרה את המזרק ומבשרת לי כי הוא אכן על שבע-עשרה. מזריקה לעצמי, כמו תמיד, וממשיכה הלאה.

רונית מרימה שוב את כוס הגוורצטרמינר חצי היבש, ומתחילה לספר לכולם שהתכנסנו כאן היום לשלושה אירועים מרכזיים: יום הולדתי, שחל לפני כחודשיים, אבל לא הספקנו להיות בפורום מספיק רחב כדי לחגוג אותו כמו שצריך; את יום הולדתו הרביעי השנה של בעלי מאיר, שיבדל לחיים ארוכים; ואת סיום קורס הקצינים של נכדי הבכור, ניב.

כשניב פותח את פיו, ומספר שהוא חתם השבוע על מסמכי הקבע – אני מזדעזעת. חתם? קבע? הנכד שלי?! לא יקום ולא יהיה. רצה להתגייס, אמרתי ניחא. רצה לצאת להיות מפקד, להיות קצין, אמרתי לעצמי שאין שום בעיה. שיעשה מה שהוא רוצה בשלוש השנים שהוא מבזבז לעצמו. אבל להישאר עוד? זה כבר לא בא בחשבון.

אני קמה מהשולחן וממהרת אל עבר התיק שלי, שנמצא על אחת הספות בסלון. אני מחפשת בתוכו את הארנק, ומוציאה משם את פנקס ההמחאות שלי וחותמת על המחאה בסך מאה-אלף שקלים. היום הארבעה באוקטובר, והתאריך אותו אני מציינת על פיסת הנייר הכחולה הוא לשמונה באוקטובר – שקודם יבצע ואני אפקיד. אני חוזרת לשולחן, ומראה לו אותה. "אני מוכנה לתת לך את זה, אם אתה חותם ויתור ולא נשאר שנייה אחת יותר ממה שאתה חייב במערכת הזאת".

הוא מביט בי במבט תמוה.

"המדינה הזאת לא נתנה לי כלום מלבד כאב ראש, חבל בכלל שנשארתי כאן. הייתי צריכה לארוז את חפציי ביום שהבנתי שהמקום הזה הוא בעייתי, ולחזור ישר לארצות הברית שם ניטעו שורשיי האמתיים. אם יש דבר אחד שלמדתי מהחיים בישראל, הוא שההורים שלי היו מטומטמים שהם בחרו לעלות לכאן מארצות הקודש של אמריקה".

אימא שלי הייתה מטומטמת במלוא מובן המילה. לא רק משום שעלתה לארץ, היא פשוט אדם תלותי וחסר השכלה שלא הבין נכון את מעמדו בעולם. היא ניחנה ביופי רב – כאילו הייתה הראשונה לעמוד בתור כשאלוהים חילק את היופי. חבל שכשהוא חילק את השכל, היא הייתה עסוקה מידי בלהביט על עצמה במראה. היא הייתה מהלכת כל היום ברחבי העיר עם הדעות המוחצנות וחסרות-הביסוס שלה, מקללת כל דבר שנראה בסביבתה ולא התאים לה בזווית העין החצי-עיוורת. אני לא מבינה איך רונית זוכרת אותה כאדם טוב: או שהיא לא זוכרת אותה באמת וממציאה לעצמה סיפורים, או שהיא מטומטמת לפחות כמוה.

אבא שלי היה אדם טוב, חקלאי מחונן לכל הדעות – אבל מטומטם אפילו יותר ממנה. היו צעירים, השתובבו להם בערימות החציר לילה אחד, הכניס אותה להיריון והשניים התחתנו. אין בזה כל פסול, אבל איך לא היה לו את השכל לזרוק אותה יומיים אחרי החתונה? אין לי מושג. כנראה הוא לא הבין את גודל הטעות שעשה.

השילוב של שניהם ביחד – יצר את הטמטום הגדול ביותר שידעה האנושות. התחתנו באמריקה היפה, ובוקר אחר כך היו על הספינה בדרכם לארץ ישראל. לפחות היו נשארים שם שבוע-שבועיים, חוגגים את הסוף בירח דבש. אבל לא, ארץ ישראל יותר חשובה. כמו תמיד, המדינה יותר חשובה מהפרט.

מזכיר לי את משטר החיים באיראן, שם גם המדינה והדת חשובות הרבה יותר מהמדינה. אם אתם שואלים אותי, אני רק בעד האיראנים. קודם כל, אני ראיתי את השייח' האיראני, חסן רוחאני, ממש חתיך. התאהבתי בו בשנייה הראשונה. הבעיה היחידה היא שהוא לא התאהב בי. הייתי צריכה לשלוח לו דואר ולספר לו שגם אני נגד הצבא הישראלי. אולי עכשיו הייתי נשואה באושר ועושר עם בעל עשיר, חתיך ובעל הרבה כוח.

ומדינת ישראל המטומטמת, צוחקת על האיראנים ועל החומניזם שלהם. ומה אצלנו במאה שערים? לא חומניזם? עוד יותר גרוע. האיראנים מתרחצים לפחות, במאה-שערים לא מתרחצים. ביום כיפור אסור להתרחץ, פה אסור להתרחץ, שם אסור להתרחץ. כשעבדתי בבנק, היה אחד שעבד איתי והיה דתי. אני אמרתי לו שאני לא מבינה דבר אחד: "אסור להתרחץ בשבת?" אמר אסור, אמרתי שיופי. "אתה, והאינטליגנציה הדתית שלך מרוב החומש והזוהר שקראת – אתה יודע קצת, לפחות חשבון?"

ענה שכן, הוא יודע קצת חשבון.

"באיזו שעה", שאלתי אותו, "יוצאת השבת?"

"שמונה בערב".

"יופי, ובאיזו שעה אתה בא לעבודה?"

"בתשע בבוקר".

"משמונה בערב עד תשע בבוקר – כמה שעות יש? אין עשר דקות? זה מספיק להתקלח. למה צריך להסריח ממך כל היום? אי אפשר להריח אותך ככה".

הוא, בתגובה, אמר שהוא אוהב את הישירות שלי, ושאנחנו נהיה חברים טובים. כל בוקר היה מברך אותי לשלום, ואני הייתי שואלת אם שוב לא צחצח שיניים. לעזאזל, איך כל המוזרים נדבקים דווקא אליי?

כל שנה באופן קבוע, כשהוזמנתי לברית-ארוחת-הבוקר שלו (ברית עושים רק בבוקר, מתוך האמונה שאם חותכים את הבולבול בשעות הבוקר עם השנים זה יותר גדול – וזו לא רק אמונה, כי אני קראתי על זה בספרות המקצועית הרלוונטית ולא בשום חומש), הייתי צריכה לסרב. בכל פעם מחדש. ילד אחר ילד אחר ילד.

בשלב מסוים, אמרתי לאיזו אחת שעובדת איתי בקומה, דייזי, "שמעי, אני מכירה אותו כבר הרבה שנים. אני אכיר אותו מחר, אני מכירה אותו עוד מהיום בו היה רווק מטומטם – בואי נסדר אותו. אני אקנה, את תעשי". אז הלכתי לבית מרקחת, קניתי קופסת גומי בטעם פירות ואמרתי לה שאת כתב ידי הוא יזהה, אבל את שלה הוא בוודאי לא יכיר. "תכתבי לו – שלמה, זה בטוח נגד ילדים – ותשימי לו במגירה. אני רוצה לראות עוד כמה שנים יהיה לו עוד ילד, כאילו שאחד-עשר ילדים זה לא מספיק".

יש לו אחד-עשרה ילדים, מתוכם ארבעה מפגרים: אחד חירש, אחד עיוור, אחד אילם ועוד אחד סתם מטומטם עם גנים דפוקים כמו שלו – זה משהו נהדר. יום אחד אשתו טלפנה אליי לעבודה- "שרה", היא אמרה בקולה המעצבן, "מדברת ציפורה, את יודעת מי?"

השבתי לה מיד שאת הקול הנורא שלה אי אפשר שלא לזהות.

"איפה שלמה?" היא שאלה.

"בישיבה".

"את יכולה להגיד לו שיבוא לטלפון?"

"מה הוא צריך לעשות בטלפון?"

"לא משהו מיוחד, לילד יש חום".

אמרתי לה, "תגידי לי, אחרי שבעה ילדים"- אז היו להם רק שבעה ילדים -"את לא יודעת מה עושים כשיש חום? תגלגלי אותו על הבטן, שימי אותו עם התחת למעלה ותדחפי לשם נר. אני לא מבינה אותך". שבעה ילדים, והיא עדיין לא יודעת לשים נר!

אפילו דרעי לא היה חי בעוני כזה כשהוא היה אדם פשוט: החולצות עוברות מאחד לשני, המכנסיים עם טלאים, הנעליים קרועות (אחת עם חור מקדימה שיהיה אוורור לאצבעות, והשנייה עם אוורור מאחורה שיהיה פתוח בעקב – אמרתי להם שאין להם בכלל נעליים, אלא רק נעל אחת). בכל ברית הייתי קונה להם פריט לילד הגדול, כדי שיעבור את כל הילדים. מתנה לטווח הארוך.

בכלל, היהודים, אני לא מבינה אותם. כששיפצנו את הבית, חייגתי לאיזו עמותה חברתית בבני-ברק ואמרתי לה: "תראו, יש לי הרבה מאוד דברים – אבל אין לי אוטו ותצטרכו לקחת את זה". הם התחילו להגיד לי לא גברת, ודברים כמו אנחנו כן יכולים, אנחנו לא יכולים. אמרתי "סליחה, אני מצטערת שצלצלתי אליכם – אני אלך לחפש מישהו אחר".

אחרי שעה הם חייגו אליי בחזרה, כנראה השיגו את המספר שלי במערכות הטכנולוגיה המשוכללות שלהם כי אני צלצלתי (או שהם פשוט ביקשו אותו מאלוהים) וישר שאלו: "גברת, מה עוד יש לך?"

"שום דבר, לקחו בשתי דקות הכל".

היהודים האלה... את רוצה לעשות להם טוב והם עושים לך טובות – כן תבואי לקחת, לא תבואי לקחת, אם יש לך חנייה ואם את משלמת את ההובלה. אני חייבת לכם משהו? חייגתי לערבים, שאלתי אותם אם הם רוצים – רצו הכל ובאו לקחת. בא עם חבר שלו במכונית, לקחו הכל ואפילו השאירו בקלאווה והציעו שאני אקח את השירותים של נשותיהם בתור עוזרות.

יש לנו שני שכנים ערבים בבניין, שגרים בדירה מולנו. הם במקור מפוריידיס, אבל הם לומדים באוניברסיטה וכדי לחסוך בנסיעות הם גרים כאן. כשסיפרתי את זה לחנה, היא ישר אמרה "השם ישמור". מה השם ישמור? הם הרבה יותר טובים מהגברת שושנה, שדוחפת את האף שלה לכל עניין. או לפחות עד שיתברר שהם גנבים, ואז נתאחד כולנו נגדם.

גם סעיד הנחמד שכולנו אהבנו, האחד ששיפץ לנו את הבתים, הוא ערבי מפוריידיס. אהבנו אותו כולנו מאוד, עד שגילינו שאצלם הערבים צריך להשאיר קיר אחד חשוף והוא לא הסכים לסיים את העבודה.

רגע אחד, הפזרתי. איפה הייתי בכלל? אה, כן-

"רוניתי'לה, למה את עובדת קשה? אני רוצה לעזור לך..."

"לא, אימא, אין צורך".

"טוב, אין צורך אז אין צורך. אני אלך ואחשוב לי בשקט על הטיול שלי עם חנה לחמת-גדר בשבוע הבא בזמן שאת עושה את הכלים לבדך".

"אולי תלכי לגעש?"

"געש זה לא בשבילי, אני לא יכולה ללכת למקום שאני צריכה לנסוע אליו שעה וחצי לכל צד".

"את יכולה לישון בגעש, אימא", היא מנסה להראות לי את הנפלאות שבמקום, "או אפילו אצלי, תל אביב לא כל כך רחוקה". פיכס.

"פיכס".

צלצול טלפון קוטע את שיחתנו. אני ממהרת לענות, כי מאיר כמובן לא שומע כלום. "הלו?"

זו רַעיָה, אשתו של עמי עזרוני – חבר של מאיר עוד מימיו כחניך בתנועה המאוחדת והיו גונבים יחד קרשים מחברי בית"ר לפני ל"ג בעומר ותולים שלטים כנגד הלח"י – ולשם שינוי היא לא מתחילה עם שאלותיה המציקות. "שוּר'לה?"

"רַעיָה'לה?" אני מחקה את קולה הצורם.

"עמי קיבל התקף לב. הוא נכנס עכשיו לניתוח מעקפים".

יופי, עוד מוות- מזל שקברנו את עזי, אחרי עזרוני אצטרך לקבור רק את מאיר ואני חופשיה בעולם לעשות כרצוני ולא אסבול את נוכחותם של עלוקות מוצצות-דם ששורצות בתוך הבית שלי ורק מבקשות קפה שחור עם חלב ושניים סוכר.

"הוא נמצא ברמב"ם, ועדי עכשיו מצליחה בלוס-אנג'לס ורוני לא עונה לי – אני לא יודעת למי עוד לפנות".

"אוי, כמה נורא לשמוע"- שהוא עדיין לא מת -"אני מיד מעדכנת את מאיר ואנחנו נגיע!"

יופי, ארוחת החג נגמרה עוד לפני הקינוח והכלים באמצע שטיפה. מוקדם יותר – נחמד יותר, ככה אני תמיד אומרת. אני לוקחת את מאיר הצידה ומבשרת לו על עזרוני, תוך סימון גס ולא מתבייש לרונית שהגיע הזמן לחתוך את הסעודה. "אני כל כך מצטערת, אבל אבא ואני צריכים לנסוע דחוף לבית החולים", אני מתנצלת התנצלות מזויפת לחלוטין, "רוניתי מותק, תוכלי לנעול כאן אחרינו? אני לא רוצה שנבזבז אף דקה".

"אין בעיה, אימא".

אנחנו יורדים במעלית ונכנסים למכונית. אני נוהגת, כמובן, כי אם הוא ינהג אני כבר לא אראה אור יום. "זה נראה לך יהיה הסוף של עוד אחד?" הוא שואל אותי, ואני מהנהנת. חושבת על דברים עצובים, כמו העובדה שאני עדיין נשואה, ודמעה מזויפת מצליחה לזלוג במורד הלחי שלי. גילה אלמגור, יש לך עוד מה ללמוד ממני. "אם הוא הולך, נשארתי לבד".

"מה קרה למנשק'ה?"

"הוא גר רחוק, זה לא אותו הדבר בכלל".

"אני בטוחה שהכל יהיה בסדר".

"אנחנו נצטרך לשבת שם כל השבעה".

אנחנו נצטרך לשבת שם כל השבעה.

אנחנו. נצטרך. לשבת. שם. כל. השבעה.

לעזאזל. אני נוסעת עם חנה לחמת-גדר! אני לא אדם של תפילות. אבל אלוהים, יש לי בקשה אחת – ואתה יודע שאני לא מבקשת הרבה – בבקשה, שימות בשבוע הבא. אני לא מוכנה לתת למאיר ולחברים שלו להרוס לי שוב את התכניות.