'לַגְּבֶרֶת הַזֹּאת יֵש פְּסַנְתֵּר

תודה יקי, אני מאד אוהבת את שירתו של פרננדו פסואה. וכך הוא כותב על שירתו

מהחלון הגבוה ביותר בביתי

בממחטה לבנה אני מנפנף לשלום

לשירי היוצאים לאנושות.

ואני לא שמח ואל עצוב.

זה גורל השירים.

כתבתי אותם ואני חייב להראות אותם לכל

כי איני יכול לעשות את ההפך

כשם שהפרח אינו יכול להסתיר את צבעו,

ואין הנהר יכול להסתיר את זרימתו,

ואין האילן יכול להסתיר את תנובת פריו.

חג שמח חבר יקר ואהוב שלי.

איזה יופי שאת מתחברת לנושא. אשמח לקרוא את שתכתבי.

חג שמח.

ידעתי אהובה שאת תתחברי לזה מכל כיוון. ראשית, זה פרננדו פסואה ששירתו קסומה. ואחר כך - הפסנתר והמוזיקה,  ואז הטבע. זה רך כמו כסת של פוך וזה עוצמתי כמו ים ביום סוער.

וסתם ככה תוספת קטנה לחג שמח משל פסואה.

הילד החושב על פיות ומאמין בפיות

נוהג כמו אל חולה, אבל כמו אל.

כי אף שהוא קובע כי קים מה שאיננו קים,

הוא יודע איך קיימים הדברים, בעצם קיומם,

הוא יודע שהקיום קיים ואיננו מוסבר

הוא יודע שאין כל סיבה שכלום יתקיים,

הוא יודע שלהיות הנו להמצא בנקודה אחת.

הוא רק אינו יודע שהמחשבה אינה נקודה כלשהי.

חג שמח אהובה שלי.

המון תודה חנה יקרה. נפלא הקשר הזה אל בטהובן. הוא באמת יצר בתוך השקט. הוא שמע את המוזיקה בתוכו.

חג שמח יקירתי.

איזה דו קרב או דואט מעלים פסנתר ורוח בשירך.

ואולי לא נועדו ליצור ביחד וכשהולך הרוח הפסנתר אומר את דברו בקלידיו.

נפלא השיר אלון ידידי.

נפלא לפגוש עוד משהו שאוהב את שיריו של פרננדו פסואה. הוא גם אחד המשוררים האהובים עלי.

בדומיה

יושבה מול מעיין מפכה

ורוח אלוהים על פני המים (*)

אצבעו רוחשת בינות מיתרי הנבל

ושירת זמיר בשמי שמים

חלילו של פאן אט מופיע

מפזז עם ענן כבשה בתכול רקיע

וכל גיא שנישא, וכל הר וגבעה (**)

יחוללו לאוזנה כסחרחרת ילדותה

אז פסנתר את כנפיו לפניה יפרוש

ויד עלומה תהלך בין שחור ללבן

ממוכר ואל הזר

פולונז, או קנטטה, אפשר זו סונטה

והיה העקוב למישור (**)

ושקט על פני תהום. (*)

(*) בראשית א (ב)

(**)ישעיהו מ (ד)

וואו, מילותיך אהובה הביאו דמעות לעיני

שמעות של שמחה ועונג

איזו מנגינה נפלאה מתנגנת באזני

ענן כבשה בשמיים פועה

וראיתי יד שאינה עלומה חולפת בן שחור ללבן

ואני מתמוגגת

שקט קסום של אולם קונצרטים

מוסיקה מרטיטה את הלב

כל העולם עוצר נשימתו

כשצליליו של מוצרט מתנגנים

והעולם רוקע ברגליו כשוילהלם טל מכוון קשתו

או כשחרשותו של בטהובן מכה בסמפוניה התשיעית

טה-טה-טה-טם.

תודה על השקט הזה, גדי ידידי.

ויקי יקרה, כמה עוצמתי זה עבורך. אצלך השקט הוא מלא ואת מאזינה למנגינה שמתנגנת בתוכך. כמו שבטהובן יכול היה לכתוב מתוכו יצירות מופלאות כשהשקט היה הכי שקט שרק יכול להיות - את יודעת אותו.

אני לא ממש יודעת את שאת מרגישה, אבל שמץ מזה אני מכירה, כי כשאני מביטה על תמונה של ים אני שומעת את כל רחשיו, וזה כל כך מוחשי.

ויקי אהובה, לשבת מנוחה שולחת לך עוד שיר של פרננדו פסואה שמאד מאד אהוב עלי. שיר שאני יודעת שידבר אליך.

הילד החושב על פיות ומאמין בפיות

נוהג כמו אל חולה, אבל כמו אל.

כי אף שהוא קובע כי קים מה שאיננו קים,

הוא יודע איך קיימים הדברים, בעצם קיומם,

הוא יודע שהקיום קיים ואיננו מוסבר

הוא יודע שאין כל סיבה שכלום יתקיים,

הוא יודע שלהיות הנו להמצא בנקודה אחת.

הוא רק אינו יודע שהמחשבה אינה נקודה כלשהי.