שירים

אז נכון שיש לי אהבות שיוצאות מן הנשמה ומשמחות את הנשמה.
כל אחת מהן במקומה כבודה מונח.
אז נכון שפורצים ממני שירים וזו אחת האהבות
אז נכון שנובעים ממני סיפורים מה שקרוי בלשון הספר "פרוזה" וזו אהבה מקבילה.
נכון שמשתי האהבות האלו שיצאו מרחמי כבר יצאו לאור ארבעה ספרים שהם הבית של השירים והסיפורים. כזה בית מסודר למרות שלפעמים אנשים למדים מן התכנית שבהן, כי המחברת לפעמים בא לה לפרוץ ולבעוט ולפעמים היא אף כותבת בנועזות שלא רבים מרשים לעצמם להזדקק לה.
אז אולי נעשיתי לפה לאחדים –ובעיקר לאחדות האומרים ואומרות "וואלה,הוצאת לנו את המילים והמחשבות והכמיהות ישר מתוכנו"
נכון שיש לי את כל אלה ויש לי כמובן גם את מאהבי הים.
אבל הכי נכון – הכי נכון שיכול להיות – אני אוהבת את השלושה הקטנים שיצאו מרחמי.(נו, לא בדיוק. אבל בזכותי רחמי הם קיימים, גם אם יצאו מרחמן של נשות ילדיי. - אלה ,נכדיי הנם היצירה הכי נפלאה בחיים שלי.
טוב, מישהו לא אוהב את הנכדים שלו? אני רק על שלי לספר ידיעתי. והנה אני מגיעה לעילת כתיבת רשימה זו:
כל כך חיכיתי לאפריל, לא רק בגלל הכמיהה לאביב שאני כה אוהבת, לא בגלל שהנה בא לנו פסח שמביא את ההנאה המתוקה של איחוד כל המשפחה.
חיכיתי לאפריל כבר שלושה חודשים. מאז נודע לי שבני וכלתי עומדים לנסוע לפראג לחמישה ימים ועומדים להטיל עלי, הגולם מכרכור את האחריות לטיפול בשני ילדיהם,עומר ועמית. בבטן שלי התרחשה כל הזמן תנועה סוערת לקראת החזרה לאמהוּת, נכון שזה רק לחמישה ימים ונכון שגם אותם נחלוק עם הסבא והסבתא של הצד השני, הוריה של כלתי האהובה. אבל להיות איתם מחצית הזמן הזה -הרי זה הכי כייף שיכול להיות.
בעוד אנחנו מחנים את המכונית,סמוך לביתם של הזאטוטים עומר הקטן מביניהם קלט אותנו מעבר לגדר, רץ בצהלות של שמחה "ת-תה...ת-תה נשיקה!" אז ט-טה גוהרת כלפיו מעבר לגדר לצורך נשיקה ראשונה. המממ...כזו כייפית!
אחרי מעשה האהבה הבלתי ניתן לדיחוי הזה, נכנסנו פנימה עמוסים בשקיות, אוכל, משחקים, ספרים, וכמובן איך לא? מ-מ-ת-קי-ם! ממתקים עוד ועוד.
אבל בבקשה שימרו סוד. אני מגלה זאת לאוזניכם בלבד. חסר לי שההורים יגלו זאת. הם יָגְלו -ישליכו אותם מיד החוצה מביתם -ומנכדינו...
כשאישי ואני מגיעים לעומר ועמית אין כלל חוקים, לא לנו ולא לקטנים. מדינת החוק מבוטלת!. הכל מותר, גלידות וממתקים. בנייד, בלי הגבלה כל מיני משחקים.בטלוויזיה תוכניות שהם אוהבים כמה זמן שהם רוצים.
בעיקר הם "מתים" על משחקים ושיגועים.
אז מה אתם יודעים איזו שמחה היתה להם ולנו. הרי הפעם זה לא היה ביקור קצר של שעתיים שלוש, באנו להיות אצלם כל הזמן גם לישון עמם – והם נטו נטו שלנו סמל ההבעה ‏‎smile‎‏
עד ארוחת ערב, משחקים, מספרים חוויות, עמית אוטוטו בן חמש מביא את סיפורי הגן והקייטנה שהיה בה בחופש.
גם עומר בן שנתיים וקצת, מספר בשפה שלו, על הגן, על הגננות, החברים.
אחר כך אנו מכריזים כי עליהם להיכנס לאמבטיה. להתנגב היטב ויאללה לפיג'מות. ארוחת ערב וסיפורים עד שהם נרדמים במיטותיהם, המלאכים הקטנים. למחרת בבוקר אנו מסיעים אותם לגן, כמה חלמתי על כך:
על ללוות את הנכדים לגן, לפגוש את הגננות שלהם ולשמוע מפיהן – אוי להם אם לא יעשו זאת -שהנכדים שלי מדהימים! ממש משהו משהו!
אני מקשיבה לגננות ועיני אורות. כאילו שאני עוד לא יודעת זאת. אבל כמו שאישה לא מתעייפת אף פעם כשאומרים לה שוב ושוב שהיא יפה או שהיא חושנית וסקסית, כך גם אני כזו מין נימפומנית של שבחים לילדים.
אנו נפרדים מהם בגן, ומחכים בקוצר רוח עד שהשעה שבה נאסוף אותם שוב לחיקנו. רק הם ואנחנו ושום דבר נוסף לא!
כאשר נפרדנו מהם עמית אמר שהיה ממש ממש כייף איתנו! וזה דבר שסבתא לא תתעייף לשמוע הרבה יותר שווה מזה שהיו אומרים לה שהיא יפה וחושנית וסקסית.
נו, אז מתי ההורים שלהם נוסעים שוב לפראג? או לבודפשט או לבוקרשט, רומא, לונדון, פריס. מה שהם רוצים.אני גדושת תאווה לאינטימיות עם השניים האלה.
נו, השניים מה שבמשרד הפנים קוראים להם עומר ועמית.
הו, חברות וחברים שלי! -איזה משלוח מנות שקיבלנו לפני פסח.!
אשויצ' וגם אראה את אלון בן הדוד של עומר ועמית והוא בן 4 חודשים