חורף שנת 1942

לא רק מרפסת עמוסת אבק,,,

תודה משה ידידי.

נורית יקרה

סיפורך דומה לסיפורה של דודתי שנישלחה לאושויץ עם

בת אחותה וביודעה שהן הולכות אל מותן היא השליכה את הילדה

מחלון  הרכבת ולאחר מכן היא קפצה גם מן הרכבת. הנאצי הבחין בה וירה עליה

עקר לה עין ויד והיא דיממה עד שהגיע ליער ושם נירדמה וחלמה

שהיא רואה ערמת תבן ומתוכה מציצה הילדה וכאשר פקחה את עיניה

היא ראתה את אותו המראה והילדה קראה לה-הן לא הפסיקו לבכות  חבוקות והלכו

עד שהגיעו לבית של גויים וכך ניצלו

זהו אחד הסיפורים נורית יקרה ונסתפק הפעם בו

באהבה

מרים

תודה מרים על סיפור מצמרר, ועל הצלה מופלאה.

אבל כל הסיפורים משם מצמררים.

לי יש סיפורים רק על סבתא שלי, אחרים לא שרדו כדי לספר.

מחבקת אותך

נורית

היא שרדה את כל הזוועות, היא הייתה אתי בחדר ובלילה חלמתי איתה את הזוועות שלה, כשהייתה צועקת מתוך שינה.

זו סבתא שלי מימין, ולידה סבא שבתאי כוכב שאורו כבה, ודודה ודוד, שאינם. מחייכים אל המצלמה וחושבים על עתיד יפה.

את שואלת אמונה על שום מה? גם אני שאלתי את זה תמיד כילדה, כשביום כיפור הייתי יושבת איתה בבית הכנסת והיא ישבה שם כל היום וצמה.

גלי אהובה, השואה היא כנראה טבועה עמוק עמוק בליבי. כי זה השיר הראשון שפרסמתי כשבאתי לאתר (וגם השני היה על השואה), וזה לא היה קרוב יום השואה. השיר הזה גרם לך בזמנו לחדור אל תוכי, בראיון שעשית לי.

את כל כך צודקת גלי שלי. יותר מארבעים שנים חלפו מאז שהיא נפטרה והיא עדיין אתי, לא עוזבת אותי.

אספר לך עוד על הקשר המיוחד שהיה לנו. היא אמרה לי תמיד שאני היא הסיבה שהיא שרדה את התופת. אני הייתי הסיבה כדי שתמשיך לחיות, היא הרי ידעה שכולם כבר מתו. בתחילת שנת ארבעים עדיין אפשר היה לקבל גלויות דרך הצלב האדום, ואבא שלי שלח לה גלויה ובו הודיעה לה שנולדה לה נכדה. היא תמיד אמרה לי, שהיא לא יכולה הייתה למות בלי לראות אותי, להכיר אותי.

עליזה יקרה שלי, את כל כך צודקת, רוחה עדיין מרחפת.

יותר מארבעים שנה מאז שהלכה לעולמה ואני עדיין חושבת עליה. היא כל הזמן אתי.

היא תמיד אמרה לי שאני הייתי הסיבה שהיא המשיכה לחיות בתוך התופת.

אות החיים האחרון שהיא קיבלה מהבן שלה בפלסטינה, זו הייתה גלויה שהגיע אל הגטו דרך הצלב האדום, בו הוא בישר לה שנולדה לה נכדה.

אוהבת אותך עליזה יקרה.

אביה יקרה, זה בסדר האין מילים זה המון.

תודה.

צרור זיכרונות מרים  אַסוּפִים בּליבך מסבתא לובה -ואת עדיין נוֹשֶׂאת אותם עמך. שתיקה רועמת תבטא את הכאב הזועק מלב.