אוּד מוּצָל - לבמת הדיון שהעלתה גלי

אכן כך אודי ידידי, לעולם לא לשכוח.

 נותרתי עם - 

הכבשן כבר התקרר אבל –

את צריכה להביא את ריח הגופות

–

תודה אביה יקרה, אני גדלתי בצל השואה. מכל המשפחה רק סבתא אחת שרדה ובאה. מגיל שבע ליווה אותי המספר הכחול שלה על היד.

לפני כ15 שנים ביקרתי "שם". המראות לא מרפים וחתומים אצלי על לוח לבי.

ברצון הייתי מוותרת על התפקיד הזה. שתבחר לה בת הקול במישהו אחר, למה אני. אינך מתארת לך גלי אהובה, כמה זה קשה.

להביא את ריח הגופות - זה לשאת אותו אתי כל הזמן, שום בושם לא מצליח לטשטש אותו...

וכמה כבדה הארובה הזו...

זיגי אהוב, אני יודעת, אתה לא יכול לשכוח גם אם תרצה

אני לא שוכחת אבל -

ישנם כאלה ששוכחים

ישנם כאלה שלא רוצים  לזכור

ישנם כאלה שמתעלמים

אותם אני רוצה לנער

לא לתת להם את התענוג של השכחה.

הייתי שם בקיץ וגם לי היה כל כך קר

רעדתי מול הסדר המופתי

מול היעילות

ערמות של נעליים תיקים ושיער

נכנסתי למשרד

מיד הוציאו שם  מספר הבלוק ומספר שעל היד...

והארובה כאילו עדיין פולטת עשן

תודה גדי ידידי היקר על השיר

שצמרר אותי והזכיר לי את הקור של אז.

עליזה יקרה שלי, אני כל כך מבינה. גם אני שנים לא רציתי לנסוע לשם. אבל אם סבתא שלי יכולה הייתה לעמוד שם בתופת יום אחר יום חודש אחר חודש שנה אחרי שנה - חשבתי שזה אגואיסטי מצדי לא לעמוד שם יום אחד... לזכרה.

זה היה נורא, בני לא נכנס למחנות, הוא חכה לי בחוץ, אני נכנסתי ונשברתי שם. התיישבתי בפינה ובכיתי. בכיתי על כל בני משפחתי שלא יצאו מהתופת הזו, והם כל כך רבים.

זה היה נורא, חוויה קשה, אבל אמרתי שאם סבתא שלי הייתה שם ימים ושבועות וחודשים, אני חייבת לה את זה לראות לחוות ולספר. לעמוד שם יום אחד ולחוש את הריחות, שנדמה היה לי שהם עדיין באויר.

תודה חבר יקר ואהוב.