אנא ממכם בבקשה כנסו ללינק תוך כדי הקריאה אני חושב שזה ימחיש בבירור את התחושות שלי יותר.
השעה כבר 00:52 באמצע הלילה וכבר מאוחר. רכבת רגשות שלא נותנת לך מנוח וההשתוקקות לעצימת עיניים גואה בליבך וסוחפת אותו לתהום של מתח ורעד בלתי נמנע והכל מאיים להתפוץ בפנים. ודמעות הזולגות מחדרי ליבך הקטן וזולגות לאבי העורקים ומשם לכל חלקי הגוף. בדרך חזרה הן אוספות מצבורים של כאב מתכנסות דרך ורידי נבוב העליון והתחתון ובחזרה אל הלב. מעגל של סבל אתה מגחך לעצמך ותופס את הראש באותה הנשימה שאתה מבין שאלו הם החיים. מעגל של סבל ואולי זה היופי שבהם. ולפעמים מבליחה לה המשאלה הקטנה הזאת - שאולי החיים יכלו להיות יותר יפים אם מידי פעם בפעם המעגל הזה היה נח כמה שעות והכל היה טוב. ואולי אלו מאוויים של ילד קטן שמנסה ללמוד את החיים. ואולי אני מפחד להכיר בעובדה שאם אני אצעק הצילו אף אחד לא ישמע וקולי רק יהדהד בתיבת הקול שלי ותו לו. ניד וזיע לא יבואו בתגובה לזעקתי - כי אני אוויר. ואולי אפילו פחות - כי פעם גם היינו משלמים על זמן אוויר. וכל האנשים בחיים שלי מתים פיזית או מתים ממני נפשית - מתים ממני מתרחקים כי הם לא יודעים להבין אותי. כי הם לא רוצים. ואולי זה תמיד יהיה כך. אני הכבשה השחורה של כל העולם הזה ואשתו. ואולי כבר נמאס להילחם ולצאת מן המשבצת הזאת כי זה כמו מעגל שבסופו של דבר אני מוצא את עצמי בתוכו שוב. ואולי נמאס לי לשמוע אנשים אומרים לי מה טוב וכדאי לי בחיים או אנשים שיודעים רק לשפוט ולבקר ואף פעם לא באמת רוצים להבין. ואולי אני אהיה השק חבטות של כולם. ואולי אני אחזור שוב פעם ושוב פעם לדפוסי ההתנהגות שלי שרק הורסים אותי מבפנים כנשק יום הדין. וכל הנשורת הרדיו אקטיבית הזאת שורפת לי בעיניים כך שאני לא יכול לעצום אותן ולנוח. ואולי הסבל המחזורי הזה הוא כל מה שיש לי להישן עליו. כמעין דבר מוכר שלעולם לא יפתיע אותי לרעה כי אני תמיד מצפה לרע איתו. ואולי הוא לא יפתיע בכלל וישאר בסטטיות מחזורית. ואולי כל המילים וכל השפות שאני לומד לא יצליחו לתאר ולו באלפית את מה שעובר עליי. וכל הפתגמים והאימרות רק ירגדו את פני השטח. ואז זה הולם בך - חוסר המילים, חוסר האונים, חוסר ההיגיון, חוסר השיטטיות שיש בעולם הזה. חוסר טוב הלב, חוסר התמימות, חוסר החמימות, חוסר האהבה. ואולי חוסר האהבה זה הדבר שהכי מנתץ אותך. ואולי אתה לא יודע מה זאת אהבה. אולי אתה רק עובד על עצמך שאתה מבין אותה. מחפש הגדרה במילון שתעזור לשכל הישר להבין. הכל רק מהלכים אסטרטגיים, דרך בטוחה להתנהל בעולם שלך עם כולם. ואולי אתה לעולם לא תתן לעצמך יותר לשתחרר. לא אחרי אתמול , לא אחרי מה שקרה בחצי שנה המזוינת האחרונה. ואולי האבל לא יפה לך - אבל צריך ללבוש אותו בכדי שתוכל להוריד אותו כשייגמר הטקס. הגוף שלך תפוס, המוח שלך עייף , הצבת לעצמך יעד ללכת למכון כושר למרות חוסר החשק וחוסר השינה שלבטח יהיה לך. ואתה מכריח את עצמך לעשות דברים כי ככה זה עובד כרגע. והידיים מרפרפות ורועדות על גבי מקשי המקלדת ולפעמים מתפספסת אות אחר פה ואות אחת שם ואולי הדמעות זולגות לפה ולשם , ואתה השם אתה לא מצליח לראות כי אתה ערפל מקהה את ראייתך, ואולי אתה קצר ראייה כמו שאתה קצר איטילגינציה להתנהל בעולם הזה. ואולי אתה שטוח ובלתי נראה כמו זווית שטוחה ואולי איקיו 180 זה יותר מסתם מספר אלא מתאר איזשהי תכונה. ואולי כל המחשבות שדוהרות בשכל שלך נתקלות אחת בשנייה ומתרפקות אחת על השנייה והכאב קשה מנשוא שקשה לנשום והדמעות מבצבצות פתאום מסכר הדמעות החיצון. ודמעה אחת מבליחה לה מלובן העין . והריסים אוספות אותה בעדינות בכדי שהיא תנתפץ לך על ארובת העין והופ כוח המשיכה עושה את שלו וכמו צונאמי קטן ומיניאטורי זורע הרס בכל מה שנקרה בדרך. והצוואר נוקשה ותפוס והידיים מתאגרפות לאגרופים ואתה רוצה רוצה לחבוט במשהו שיכאב לך פיזית ואולי הכאב הפיזי יגמד את הכאב הנפשי. לחרוט עם הידיים על הקיר.
ואולי תהיה הילד ההוא שעשו לו את מה שעשו לו כשהיה קטן ולאף אחד לא יהיה אכפת. להפך, אף אחד לא יאמין ויאשימו. ואולי החיים זה כמו להזמין דומינוס פיצה - פיסת הנחת וההתרגשות שיש לך בציפייה הזאת של החצי שעה עד לכשתגיע הפיצה החלומית שהרכבת או ראית בתמונות ואז להתבאס כל פעם מחדש. ולחטוף קלקול קיבה שישבית אותך ליומיים. ואולי החיים מורכבים מציפיות שלעולם לא יתממשו.
ואולי אני רוצה איזה ילד קטן עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני שיוכל ללמד אותי על החיים - ואולי אלו הדברים הקטנים שבאמת חשובים. וגם אם זה לא מצליח הכל בסדר העיקר הכוונה. אבל מה אם כבר נמאס לך לחוות כל הזמן קשיי גדילה? ומה עם קשיי הגדילה מלווים בכאבים עזים שמפלחים אותך מבין הצלעות ישר אל עמוד השדרה. והריאה מנוקבת וקורסת בגלל הפרשי הלחצים בין החלק הפנימי לחלק החיצוני של הצדרים. ואולי חוסר החמצן המשווע הזה שפתאום אתה חווה זה מה שנקרא באמת לחיות. וכל מעגל הסבל הזה מועצם באותם רגעים אחדים. ואולי המאבק והפרפור הזה זה מה שהופך את החיים לחשובים ולנחשבים. ואולי לקום פתאום בבוקר ולמצוא את עצמך לבד במיטה זה סוג של אגרוף בבטן שמונע ממך לכמה רגעים לאסוף חמצן לבפנים ואולי המאבק הזה כנכד הכאב וכנגד ההדף זה גם סוג של מאבק. ואולי המאבק הזה של הקול לפרוץ החוצה מבין מיתרי הקול הנוקשים זה גם משהו שמעמיד את החיים באיזשהי חשיבות?
זה לא כל כך משנה - כי לאף אחד לא אכפת. לא אכפת שהיה לי יום הולדת . לאף אחד לא אכפת שאני שורד ומנסה לתמרן עכשיו. לאף אחד לא אכפת מספיק בכדי באמת להבין אותי ולקבל את הדברים שאני עושה ובאמת להאמין שאני דואג לעצמי או לפחות מנסה. לאף אחד לא אכפת מספיק בכדי להיות איתי כרע לי וכואב לי ולאף אחד לא אכפת מספיק בכדי שאני אהיה חשוב לו קצת. כנראה שאני אהיה תמיד הילד ההוא שאנסו אותו והתעללו בו 1373 ימים ושחווה מהסביבה עוד מסכת של האשמות ופרימיטיביות משווע שרק פגע בו יותר. ואולי לעד אהיה לבד. כי כבר ניצלתי את הקלפים הטובים היחסיים שהיו לי של השנה וחצי האחרונות. ואולי זה כמעין הקצבה שלאנשים כמוני יש הקצבה אחת של טוב בחיים.
