אומץ.

אומץ.

"אני אוהבת אותך", לחשתי לו ברעד.

"אני יודע", הוא ענה ולחץ את ידי, כדי לחזק את דבריו. "ואני גם אוהב אותך ואתן הכל למענך, את כל העולם אשים לרגליך, רק תאמיני בי, תלכי איתי ביחד ותראי שהכל יסתדר".

"אני מאמינה", אמרתי, עדיין בלחישה רועדת. הוא נאנח לרווחה ואסף אותי אל תוך זרועותיו המגינות. חיבוקו היה כה גדול וחם, כה חזק ובוטח, כמו, כמו…

לפתע, הירפה את חיבוקו והתרחק מעט, כדי להביט אל תוך עיניי.

"את עדיין לא מאמינה בי באמת", ונשף קלות את אי שביעות רצונו, "אני מבין את הפחד, אני מכיר אותו כל כך טוב ונכון, עוד יש לך דרך ארוכה לעבור. יש הרבה הרים גבוהים בדרך, שצריך לטפס עליהם, יש עוד הרבה תהומות, שצריך לרדת לעומקן או לדלג מעל בקפיצה אמיצה, יש נהרות גדולים, שצריך לצלוח בנשימה עמוקה ויש דרכים ארוכות, שצריך ללכת כדי להגיע אל המטרה. אבל אני איתך, תמיד ואת יודעת את זה, מהיום שנולדת, רק היית צריכה לפקוח את העיניים ולראות אותי. נכון, לקח לך קצת זמן, אבל עכשיו אנחנו ביחד, מחוברים בלב, בנפש, בגוף, אנחנו אחד. את ואני. ואני אעזור לך לכבוש את העולם! רק תאמיני בי".

"אבל זה לא הוגן", ניסיתי להסביר, "אתה כל כך יציב וחזק, כל כך בוגר ומנוסה, כל כך עגול, כל כך שלם… " מילותיי נחלשו לנוכח מבטו הבוער.

נשימתי כמעט נעתקה מגרוני, עכשיו הוא באמת כועס עלי.

רוח התחילה לנשב בעוצמה, גלים החלו להתרגש בים, שערי הצליף בפניי ועיניי דמעו מן הרוח.

היה נדמה לי שגם האדמה רועדת.

הוא באמת כועס עליי. פחדנית שכמותך. מה יש לך להפסיד?

הכל!!!

"אני אוהבת אותך!!", צעקתי בכל כוחי, מנסה להתגבר על הרוח והגלים.

"אני מאמינה! אני באמת מאמינה!" צרחתי.

הרוח סחפה אותו ממני.

הייתי אבודה באפילה, מרחפת על פי תהום, הדמעות זורמות מעיניי, מתערבבות בגלים – ואז לפתע מתוך הסערה, הושטה ידו לעברי, מעבר לתהום, מרחף כמוני בחוסר הכרה –

"קחי את ידי!" הוא צועק לי, "תקפצי מעל התהום, אני אתפוס אותך!".

עצמתי את עיניי ואת נשימתי וליבי עמד מלכת.

קפצתי.

קול צרחה.

דממה.

"אני אוהב אותך", הוא לחש באוזני, מצמיד אותי אל חיקו בחוזקה, מאמץ אותי אל ליבו.

"את רואה, גם אני אבוד בלעדייך. אם לא תאמיני בי, תמיד יהיו סערות בחיי. האהבה שלך, היא שעושה אותי כל כך חזק ובטוח, בלעדייך אינני שלם. איתך אני עולם ומלואו, אהובתי".

"אני מאמינה", לחשתי לו, עדיין רועדת.

"אני אוהבת אותך." אמרתי לו בבטחה.

והעולם, נפרש לרגליי…