רוח נושבת

בני,

אוהבת אני אותך, בני,

תהא שלי?

תהא שלי?

כי אז הלכת,

ומאז לא חזרת,

והתגעגעתי,

בכיתי בלילות.

בני,

יש בי רגשות מעורבים,

ואמנם אין בזכרוני שניים ילדים רבים,

עוד נותרה בי צלקת,

מקולפת, מכוערת,

מגרדת,

ייצא ממנה שד, בן,

ייצא ממנה שד.

בני, חיינו נחצים כחוצץ הנייר,

אנחנו שותים את הטוב ומשליכים את המיותר,

אנחנו מתחממים כשקר,

ועכשיו, ללא סימן, ללא פשר,

אני מקלפת את העור, קורעת את התפר,

לבי זולג ועיני כבויות,

גופי עורג והפנטזיה נותרת בלילות.

ואני חושבת,

בני,

בני,

ואני נופלת,

בן שלי,

תהא שלי,

שלי שלא אפול לבור שלו.

הרי אתה, בני,

שהפחת בי חיים,

הרי אתה, בני,

שרקמת בי חלומות תמידיים,

וזרעת בי את אלו המלים,

זה אתה,

שהטמעת בי כאב,

באגרופך – מחצת לי את הלב,

זה אתה, בן,

אהבתי היחידה,

שנאתי הגדולה,

הרי אתה בתוכי,

ואני שונאת את עצמי,

על שאני - - - אני.

בני,

איך אוכל לומר לך עוד,

שאני אוהבת אותך,

שאני אינני בלעדיך,

ואוחזת בחלומי, בידיך,

אוחז בידי,

בלי די,

ורצים

ושטים

ושותקים

ובוכים

על שהיה

על שלא היה

ועל החלב שנשפך,

על העור שנחרך,

על הכאב שלא נשכח,

על האמביוולנטיות,

על חוסר האנושיות,

על היותי היותי,

על היותך בגפך,

עלי,

ואני,

מי היא?

מתרחקת מעצמי,

כי מחשבותיי בוגדות בי בלילה,

בדיוק כפי שלא יכולתי לה,

כשהייתי צעירה,

חשבתי,

חשבתי,

שרק התרגשתי,

וגיליתי,

שכלל לא נמשכתי,

ולא ידעתי,

כי השד מקלף את התפר,

בכל לילה שאני חולמת.

בני שלי.

אתה שלי.

אמרת שתאהב אותי,

לא חשוב מה יהיה,

לא משנה מי אהיה,

הבטחת לי,

שתאהב אותי,

שתהיה איתי,

לא משנה מה,

לא חשוב...מי.

איש לא יוכל להבטחתך,

ואוחזת אני בה, כבדם קיומך,

ואמת זו, היישר מנפשך,

אל נפשי,

וכמו שהצלת אותי כשהיית קט,

תציל אותי,

מרוחי.

הסוררת.