...."לילה טוב" ,הוא זורק,צרוד,עייף. (ממה הוא עייף,האדמה נשארה איתנה במקומה,ואיתה המיטה על קורותיה..),לרגע מסתכל עליי בעיניים האלו שלו,והמבט הזה,אלוהים יעזור לי, המבט הזה עם הכיווץ גבות החוקר שלו,שנדמה לי שרואה אותי במערומיי,ובכל בושתי מאז ומעולם. העיניים שלי עצומות,כישנה.אין לי כוח נפשי להיות ערה,וגם לא לישון, נחשולים גדולים של תהיות ומחשבות מתלקחות בי,גועשות עד שנדמה לי שאעיר אותו..לעיתים נדמה לי שהוא שומע את הכמוסות שלי. איך התאהבתי בו. אני מנסה לשחזר את הפעם הראשונה שהנחתי את עיניי עליו, לא ראיתי משהו מיוחד, מעבר לעטיפה הכוללת שנראתה לי מספיק שווה כנראה למבט שני...חמש דקות, 300 שניות בדיוק לקח לי לדעת , (מהרגע ששאל אותי שאלה ופגשתי את העיניים שלו, לא העיניים,המבט, הרצוץ, ה"אני נחתי מהפרובינציה וצריך מדריך.."),ששעמום לא יהיה נחלת השגרה שלי בתקופה הקרובה..אחרי חמש דקות הלך.גיחכתי בנפשי,הנה את שוב מדמיינת דמיונות,הרי תקופה כל כך ארוכה את נעה בין כלום לכלום,את רוצה עוד כלום?,ומרחיקה אותו לחלוטין מהמחשבות שלי.מרגישה הקלה,הכל שב אל סדרו.הרי את כל כך רגילה להיות לבד,זה מה שאת רוצה, לא? את יודעת שאם הוא ייראה לך, תהיה כאן בעיה?...אני שואלת את התת מודע שלי,ומחפשת תשובות מפרויד...למחרת הוא חזר. נראה כמו אתמול,נראה כמו נצח נצחים. חייבת לישון,עקצוצים של חוסר מנוחה בגופי. גם אני עייפה,מותשת.ממנו.מסתכלת עליו כשהוא ישן,כמה הוא יפה ככה,מכופף כזה כמו תינוק,הנשימות הכבדות שלו מרגיעות אותי.לפעמים אני קצת מסתכלת עליו ככה בלילה,כדי לנסות להבין באמת למה אני מרגישה אליו כזו חיבה,אהבה אימהית אפילו לפעמים,דואגת שירגיש טוב גם אם לא סיפרתי לו אף פעם את דרכיי הנסתרות שלא יפגע..אני רואה בו את מה שהוא לא מסוגל לראות בי. אני רואה אותו,האמיתי.הכל אני רואה,את החוסר הביטחון הצמא לליטוף(יותר נכון מגע אגרסיבי ואינטנסיבי..),את הביטחון המופרז,מתנשא,מתחכם –אינטלקטואלי משהו.(הבנו..),את הצחוק,המתפרץ, מטורפת על הצחוק המשוחרר שלו, את הגוף הזה,שכשהכרנו חדר לי לא פעם לחלומות,והפך אותם ליותר,ויותר,ויותר...,אני רואה שהוא ילד, (במשקל 80 ק"ג מזל טוב..)ילד מתוסכל, (נותנת לו אשרה, לנסות הוא מנסה והרבה),עם שאיפות(יצליח).רואה את הרגישות,והאנוכיות. אני רואה את הטירוף.רואה שמתאווה לאהבה כמו נווד שהגיע למדבר וראה שעבדו עליו ואין שם חלקה גדולה של מים,רק קטנה,רחוקה מתחת לעץ קטן.אני החלקה הזו,הקטנה,שמזמינה,שרוצה שילגום,שיבין שהיא מספיקה,אבל כשרווה,הולך לחפש נהר,אחר מפואר,גדול יותר,כשלפעמים מספיקה רק חלקה קטנה לאושר(אידיוט). אני רואה שהוא רואה אותי.אני מנערת את השמיכה,ומתהפכת,כשכל מה שבא לי עכשיו זה לשלוח לו יד מתחת לשמיכה(שלו..),ולגעת,ולעורר ושיתפוס אותי חזק , ושינשק, וילקק,(בכל הגוף),ושירעיד את החושים שעוד עובדים לי בשעה מדומדמת שכזו,ושיטריף ושיתן לי להטריף אותו(הלוואי..),ושאתחנן להרגיש אותו,שישאיר אותי נטולת מילים(בשביל זה צריך תזה..),שזה יהיה מלוכלך,ומלא נוזלים,ואנחות, שיעפילו אותי ויטשטשו אותי יותר מכל כוס ויסקי זול בפאב השכונתי.תוותרי,את הרי לא מסוגלת לבטא רצונות למילים,בטח לא למעשים.האדרנלין עלה לי בזק לשכל,ובאותה מהירות נרגעתי. הוא עושה משהו נכון איתי,האדם הזה,אבל אני כנראה עדיין לא חווה,או לפחות לא אהיה עד שיאכל מהתפוח...לפעמים כשנכמרים רחמיי עליו,מקווה בשבילו שימצא את הפנטזיה האגדית(או שלא)שבנה לעצמו בעמל רב ,גם אם זו לא אני שתיכלל בה.באמת.(שקרנית,קנאית,רכושנית)קפיצה קטנה לשירותים(בפעם המי יודע כמה
הלילה)ולישון.חמש בבוקר כבר,מחר יום עבודה,ואפילו זיון לא יצא לי מזה הלילה...
