כעבור 50 שנה....

כעבור 50 שנה....

                                   מאת זיגי בר-אור

בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת

ומכל הבחורים אותך אני אוהבת,

שרה לי ציפורה כשעמדנו במעגל

והושיטה ידה ולקחה אותי לרקוד.

הייתי אז בן 16 מלא מרץ והורמון

אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה,

בתקופה ההיא זה לא היה כמו היום

 שאחרי ריקוד אחד הולכים למיטה.

היו לציפורה שתי צמות ארוכות

והבנים היו מושכים לה בהן בכוח,

אבל אני הייתי "הגבר" שהגן עליה

ושברתי לשמוליק שתי אצבעות.

מאז הלכנו בשכונה תמיד יד ביד

ואף ילד לא העז להתקרב אליה,

אולי בזכות זה העריכה אותי כגבר

ובפעם הראשונה נתנה לי נשיקה.

כעבור 50 שנה ביום אביבי ונעים

הייתי עם הנכד בים בחוף אכזיב,

לפתע ראיתי אישה במרחק קטן

 משחקת בחול ובונה עם ילד ארמון.

הייתה מוכרת לי ולא זכרתי מהיכן

אבל הילד קרא לה סבתא ציפורה,

ואז נדלקו לי הפיוזים ונזכרתי בה

למרות שערה הקצר ללא צמות.

הילדים התחברו מהר ושיחקו בחול

ושנינו העלינו זיכרונות מימים ההם,

צחקנו בקול על התמימות של אז

 והסכמנו שכל תקופה והנועם שלה.