ערב ארוך חלף לו.
נסיעה באורך הגלות, ארוחה חגיגית עם המשפחה המורחבת, צחוקים וגיטרה עם כל הבני-דודים, וכמובן- הרבה מחשבות על החיים.
אבא אמר שבראש השנה אני בעצם קובעת לעצמי איך השנה תהיה. הוא אמר שצריך להתפלל יותר מהרגיל, ואפילו לקרוא תהילים. ישבתי באוטו והסתכלתי על הנוף.
מכוניות רבות ממהרות לכיוון המרכז, עוצרות בשולי הדרך לקנות זר פרחים גדול. מעבר לכבישים, ניצבו ההרים שאני כל כך אוהבת. אחרי ההרים הגיעו השדות, ואחריהם נעלם הנוף אט אט והתחלף ביותר מדי מבנים. חשבתי על מה שאבא אמר.... האם ראש השנה באמת קובע לי את יתר השנה? ומה אם לא התפללתי חזק מספיק? תהיה לי שנה לא מוצלחת?
ובדיוק כשהמחשבות האלו איימו להשתלט לי לגמרי על המוח, נשמע טלפון. אבא ענה, ומכיוון הדיבורית זהיתי את קולו של דוד שלי. הדוד הזה שנסע לארצות הברית לפני ארבע שנים, ומאז לא דיברתי איתו פעם אחת. הדוד ההוא שהיה חבר שלי, שניהל איתי שיחות נפש על העולם...
קולה של אמא קטע את הירהורי. "שנה טובה!" היא אמרה בשמחה וניהלה איתו שיחה חביבה. יתר המשפחה הצטרפה לאיחולים ורק אני שתקתי. לא ידעתי מה מנע בעדי להשתתף גם בשמחה הזו. הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת להוציא מילה מהפה, למרות שמאוד רציתי לאחל לו שנה טובה. אחרי הכל- הוא מאוד חשוב ויקר לליבי.
סוג של כעס לא מוגדר השתלט לי על כל מערכות הגוף. ההגיון והלב הלכו ביחד, ושידרו לשאר גופי שאני לא צריכה להתערב בשיחה. אבא הבחין שאני שותקת, וכנראה שהוא גם קורא את מחשבותיי. "קח את רותם, החברה שלך" אמר בחיוך, והוציא את הפלאפון מהדיבורית.
קירבתי את המכשיר לאוזן ימין שלי והאוטו השתתק לגמרי. החלטתי שאני מניחה את הכל מאחורי, ומתחילה דף חדש. אחרי הכל- ראש השנה היום. "שנה טובה..." אמרתי לבסוף.
השיחה בנינו עברה בנועם.
הוא שאל אותי על החיים שלי, ואני עניתי לו בכנות. מדברת איתו ממש כמו פעם. הלב שלי החל להתרכך עם כל מילה שנאמרה, ואווירת החג נחה עלי. חשתי צביטה בלב כשהזכיר לי דברים שקרו פעם, הודהמתי שהוא עדיין זוכר אותם...
"התגעגעתי אליך" אמרתי ברצינות.
"כן כן..." צחק.
"אני רצינית, באמת התגעגעתי אליך".
האוטו נשאר שקט, אני מניחה שכולם הרגישו את מה שאני הרגשתי.
באמת התגעגעתי אליו.
לקראת סוף השיחה, העברתי לו את אחותי הקטנה, שידברו קצת.
תוך כדי שיחה איתה, הוא שלח לי מסרים בעזרתה. "רותם, את זוכרת...?" אחותי צעקה מהמושב האחורי, כשהיא מקבלת הנחיות מדוד שלי. כנראה שגם הוא התגעגע אלי, אם היה לו קשה להפסיק לדבר איתי.
כשניתקנו את השיחה, כל אחד חזר לעיסוקיו.
אמא עם הטלפונים לכל העולם, אבא שקוע בנהיגה, האח ישן והאחות עם ה-SMS לחברות. אני שתקתי, בוהה בשמיים. העננים נראו גדולים ועצומים מבדרך כלל, ובתוך הראש שלי התנהלה השיחה איתו שוב ושוב.
היו לי דמעות בעיניים, הרגשתי ששברתי איזשהו מחסום, מין חומה שהיתה ביני לבין הדוד שלי. תחושת הקלה אדירה השתחררה בגופי.
ופתאום הבנתי שזו אחת המשמעויות של ראש השנה. לסלוח, לוותר, להתחיל מחדש. הרגשתי שאין שום סיבה שאני אכנס לשנה חדשה עם מתחים מהעבר, טינה, כעסים, פחדים.
את חשבון הנפש אני שומרת בדרך כלל ליום כיפור, אבל הפעם החלטתי להקדים אותו.
המשכנו לנסוע, ותוך כדי הנסיעה קיבלתי המון איחולי שנה טובה בפלאפון שלי. החזרתי לכולם איחולים לבביים, והשתדלתי לחייך כמה שיותר.
ירדתי מהאוטו, נכנסת לבית של סבא וסבתא. בלי שסבתא תבקש בכלל, החלפתי את הבגדים החגיגיים לבגדי בית, עזרתי לנקות, לסדר, לערוך את השולחן, ואת הכל עשיתי עם חיוך.
כשנכנסו כולם עם פנים מוארות, מתלהבים מהבית המסודר, הבנתי דבר אחד.
הכל עיניין של גישה.
מי יתן ותהא זו שנה מדהימה.
