מי המציא את בית הספר? /יהושע מנחם רוזנברג
תחילת שנת הלימודים היא
ההזדמנות לברר את השאלה ששאל אותי אחד מנכדיי: 'אז מי בכלל המציא את בית הספר'?
(נא לא לשים לב לצליל הזלזול שהיה בדברים...)
אגדה המתהלכת בין אנשי
המדע והאקדמיה מספרת כי בית הספר הראשון הוקם במהלכה של המהפכה התעשייתית באנגליה
לפני כמאה וחמישים שנה בלבד. על פי אגדה זו נוצר בית הספר כדי להיות 'שמרטף'
לילדים, כדי שהוריהם יצאו לעבודה בלב שקט. ההורים היו תמיד מרוצים ממערכת החינוך,
שכן אם ילדיהם גם למדו משהו הרי שהיה זה 'בונוס' ורווח נקי. התעשיינים טענו כי בית
הספר נוצר על-מנת להבטיח את שעתוק הדורות הבאים אל פסי הייצור, ואת הכנת הילדים אל
העולם המקצועי. בית הספר נבנה במתכונת הדומה לנוהלי העבודה בעולם התעשייתי המתפתח.
את הילדים מרכזים על-פי פעמון הצלצול, המכריז על כניסתם למסגרת, הם יושבים בצורה
מאורגנת, מקבלים הוראות באופן זהה ומבצעים מטלות ללא ויכוח, דחוסים בתוך כיתות
ומרובדים בהיררכיות גילאיות. בית הספר הציבורי הכין את הילדים לחיים של עבודה. על
פי תפישה זו בית הספר שימש כמבואה לחיים התעשייתיים הקודרים, בהם היחיד הוא פרט
מתוך ההמון, ויש לו תפקיד ומקום מצומצמים ומוגדרים. חברת הילדים נתפסה כחלק מפס
ייצור של עולם תעשייתי.
הבריטים מייחסים את ההמצאה
לאנגלי בשם הארי סקול (שעל שמו נקראים בתי הספר באנגלית – SCHOOL).
הוא הגה רעיון לאסוף ילדים שלא התנהגו כמו שצריך ולשים את כולם במקום אחד, תחת
השגחה של מבוגרים.
יש הטוענים שאת בית הספר
המציא, אמריקאי בשם הוראס מאן, שהגה לראשונה מערכת חינוך ציבורית, חלוקה לכיתות
וכמעט כל מה שאנחנו מכירים מבית הספר שלנו.
עד כאן האגדה.
העובדות הן לגמרי אחרות.
בית הספר נוצר הרבה מאות שנים קודם למהפכה התעשייתית ומטרותיו היו שונות
בתכלית. הראשון שיזם הקמת "בית
ספר" היה רבי שמעון בן שטח, בן הזוג השלישי שעמד בראש הסנהדרין כמאה שנה לפני
חורבן בית שני (בזמן ממלכת החשמונאים). בתלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק ח, הלכה
יא, דף נ, עמוד ב, מסופר על רבי שמעון בן שטח:
"והוא [שמעון בן שטח]
התקין...שיהו התינוקות הולכין לבית הספר".
התלמוד הבבלי, במסכת בבא
בתרא, דף כ"א, עמוד א' מציין שלבים בהתפתחותו של בית הספר:
"זכור אותו האיש לטוב
ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחלה, מי שיש לו אב - מלמדו
תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה... התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות
בירושלים...ועדיין, מי שיש לו אב - היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב - לא היה עולה
ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז.
ומי שהיה רבו כועס עליו - מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו
מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן
שבע."
על היקפו של החינוך ומספרם
של בתי הספר מסופר בתלמוד הירושלמי מסכת כתובות פרק יג הלכה א דף סז, ב מסופר:
[גמרא] "לא כן אמר ר' פינחס בשם ר' הושעיה ארבע
מאות וששים בתי כניסיות היו בירושלם וכל אחת ואחת היה לה בית ספר ובית
תלמוד בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה".
בירושלמי מסכת מגילה פרק ג הלכה א דף כג, א פרק
ג דורש רבי יהושע בן לוי את הפסוק במלכים ב' פרק כ"ה פסוק
ט וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-ה', וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל-בָּתֵּי
יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית גָּדוֹל, שָׂרַף בָּאֵשׁ. "וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-ה'- זה בית המקדש, וְאֶת-בֵּית
הַמֶּלֶךְ - זה פלטין של צדקיהו, וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם - אלו ד' מאות ושמונים
בתי כניסיות שהיו בירושלים דא"ר פינחס בשם ר' הושעיה ארבע מאות ושמונים בתי
כניסיות היו בירושלם וכל אחת ואחת היה לה בית ספר ובית תלמוד בית ספר למקרא ובית
תלמוד למשנה וכולהם עלה אספסיינוס".
החובה ללמד את הבנים תורה
עולה מפסוקי תורה רבים המצביעים על חובת האב ללמד את בנו תורה: "והודעתָּם
לבניך ולבני בניך" (דברים ד', ט); "ואת בניהם ילַמדון" (דברים ד',
י); "ושננתם לבניך ולבני בניך" (דברים ו', ז); "ולִמדתם אתם את
בניכם" (דברים י"א, יט); "אשר תצוֻּם את בניכם לשמר לעשות את כל
דברי התורה הזאת" (דברים ל"ב, מו).
מן הכתובים עולה שלא רק
האב חייב לחנך את בניו אלא שמצווה על הסב לחנך את בני בניו.
מוני המצוות מנו את מצוות
האב ללמד את בנו תורה בכלל תרי"ג מצוות. כך
למשל רב סעדיה גאון, בספר המצות, מצווה טו; הרמב"ם, הספר המצוות, מצוות עשה
יא; רבי אליעזר ממיץ, בספר יראים, סימן רנו (וילנא תרנ"ג, קיח
ע"א-ע"ב); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול, סמ"ג עשין יב; רבי יצחק
מקורביל, ספר מצוות קטן (סמ"ק - עמודי גולה), סימן קו (ירושלים תשל"ט,
ד, עמ' מד);
במדרש תנאים לספר דברים (ו,
ז) באה הרחבה הקובעת שהחובה היא גם על המורה, כשליחה של הקהילה:
"ושננתם לבניך"
- אלו תלמידיך. וכן את מוצא בכל מקום שהתלמידים קרואים בנים, שנאמר: "ויצאו
בני הנביאים" (מל"ב ב', ג).
במשנה תורה, בהלכות תלמוד
תורה, פרק א, הלכה ב פסק הרמב"ם:
כשם שחייב אדם ללמד את
בנו, כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך".
ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים,
אע"פ שאינן בניו, שנאמר: "ושננתם לבניך". מפי השמועה למדו:
"בניך" - אלו תלמידיך. שהתלמידים קרויין בנים.
בעל "ספר
החינוך" במצווה תיח כתב: (מהד' שעוועל, עמ' תקל-תקלא).
מצות עשה ללמוד חכמת התורה
וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצוות ונשמור ממה שמנענו האל ממנו, ולדעת גם כן משפטי
התורה על כיוון האמת, ועל כל זה נאמר: "ושננתם לבניך" (דברים ו', ז).
ואמרו זכרונם לברכה: "בניך" - אלו תלמידיך.
החובה לקיים את מסורת
הלימוד, להיות עם הספר, עם לומדי תורה מוטלת על כל אחד ואחד מאיתנו. שמחתם של
הלומדים המתחילים השבוע את שנת הלימודים הוא שמחת הקהילה כולה.
אנחנו מתרגשים יחד עם ילדי
כיתה א' הצועדים את צעדיהם הראשונים במערכת החינוך מלווים אותם בדרכם ומברכים אותם
שתהא השנה שנת לימודים פורייה ומועילה, ויערב ה' את דברי התורה בפיהם.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-להֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם
אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוק בְּדִבְרֵי תורָה: וְהַעֲרֶב
נָא ה' אֱ-להֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תורָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּות עַמְּךָ בֵּית
יִשרָאֵל. וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ. (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ)
וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשרָאֵל. כֻּלָּנוּ יודְעֵי שְׁמֶךָ וְלומְדֵי
תורָתֶךָ לִשְׁמָהּ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמְלַמֵּד תּורָה לְעַמּו יִשרָאֵל: בָּרוּךְ
אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם. אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים
וְנָתַן לָנוּ אֶת תּורָתו: בָּרוּךְ אַתָּה ה'. נותֵן הַתּורָה:
תזכו לשנים רבות נעימות וטובות ויהיו דברי התורה
מתוקים בפיכם כדבש
