הכיסא הישן הזה פשוט בלתי נסבל, אני חייבת לקנות אחר הגוף כבר לא מה שהיה בגיל שתים עשרה,חסרה לו תמיכה..אני חושבת לעצמי אחרי יום עבודה מעייף אך מספק,שהיה טוב וטוב שהיה. בין ריצה לריצה, מצאתי את עצמי בעולם אחר לגמרי שוגה בדמיונות כשההיא קוטעת אותי "את מביאה לי את הכוס מים כבר??", אני מחייכת אליה(בא לי לשפוך עליה את הכוס העתידית ולמלא אותה בגידופים, שכוללים הערות נבזיות עליה על בעלה ועל השורשים שמזמן שכחה לעבור עליהם מחדש) ורצה לפקודתה למלא את הכוס המזורגגת במים ועוד שנייה להשתחוות לעוד מעלתה ולזאטוטיה. מצד ימין יושבות להן שתי בחורות מקסימות(שהיו פעם שייכות למגדר השני) ואני פתוחה שכמוני לקבל את כולם,(פתוחה בתחת שלי) שונים ככל שיהיו פונה אליהן בלשון נקבות והן מרוצות. העיקר שיהיו מרוצות. אם לא הייתי גדלה בעיר הבזויה הזו לא הייתי מאמינה. אני מרגישה את הזיעה שכבר מעט מתחילה לעטוף את גופי, וכבר מרגישה את הכבדות רוח שנופלת עליי(זה בדרך כלל קורה בסביבות השעה עשר ועשרים בערב), נובחת קצת על הטבח לשחרר קיטור, מחייכת למלצרית העמיתה, וזורקת איזו הערה אנוכית לשוטף כלים(ומרחמת עליו באותה מידה), יוצאת לסיגריה(להפסקה זה חובה) נושמת את הריחות, את האוויר, את הרחוב, אפילו את המחשבות אני מניחה לצד(הרי אני בהפסקה), חוזרת למבנה ופתאום אני אוהבת את כולם, אפילו את האמריקאי הזה שתמיד אבל תמיד מזמין אחת משתי מנות ולא מגוון. צועקים לי מהבר לגשת לאיזה זוג בשולחן השמאלי לקבל את פניהם ולראות מה הם רוצים (ולא לשכוח להתחנף ולחייך חיוך כי אז תהיה לי אחלה משכורת), אני ניגשת כהרגלי מחייכת, די אדישה למונוטוניות הצפויה, מניחה להם את התפריטים על השולחן, לא לפני שאני נפעמת מהיופי הבלתי נסבל של הבחורה, יפהפייה כזו לא רואים כל יום(וגם לא רוצים לראות..), נראית התגלמות הרצון הפנימי שלי, ואני טובעת בעיניים שלה אפורות ירוקות(בטח משתנות לה לפי הבגדים או צבע הים) ומתחילה לדמיין איך היא והנספח שלה, שהחוויר לעומתה(איך איך תמיד המכוערים האלה שבמקל לא הייתי מתקרבת אליהם תמיד משיגים את היצוריות הנשגבות האלו??), חוזרים הביתה ויש להם חיים מושלמים(היא נותנת לו "חופש" ולא לוחצת, והוא נכנע לה לכל גחמה) נפרדים לגמרי עם זהות עצמית והמון אהבה(לא כואב לה הראש אף פעם, היא אפילו לא שמעה על אופטלגין)..."מה המומלצים שלכם?", קוטע הנספח את הדמיונות בהקיץ שלי, ואני חוזרת למציאות מקריאה בעל פה את מה שכבר אמרתי עשרות אם לא מאות פעמים ומקנחת בחיוך מיליון דולר(יותר נכון עלה לי עשרת אלפים שקלים, והיה שווה כמעט כמו מיליון). אחרי חצי שעה ועוד קצת בעוד היצורית והנספח שלה נהנים מהאוכל, היא קמה ופונה לשירותים(לא להוריד את האוכל כמובן, רק להציץ בהשתקפות המושלמת של עצמה לטפיחה או שתיים על האגו-או לסדר את האודם שירד מהמים מינרלים ששתתה המושלמת), אני מנצלת את ההזדמנות לטפח את האגו של הנספח, והוא בחיוך ממורמר "הייתי מוותר על הכל בשביל אהבה, גם עליה", אני מתקשה למצוא תגובה הולמת לטיב המילים שלו שאליהם ממש לא ציפיתי. "אתם לא יחד?, זה דווקא נראה ככה", אני מגמגמת. "יחד, יחד עדיף לבד", אני בוהה בו והוא מגלגל בפניי בחמש דקות היסטוריה שלמה של איך הוא לקח אותה מאחת הארצות הקרות, חשב שיש פה אהבה(בכל זאת כבר בן 39 לא ילד) אמיתית, סרט הוליוודי בשקל(התאהבו בארץ אחרת, ממש במקרה, שלושה חודשים עיניים מזוגגות, חופה מצועצעת והבטחות עד(אימאל'ה למי יש כח) טבעת יהלום בגודל המדויק, עם הניצוץ המדויק. עד שהגיעו לארץ רק כדי שהנספח יכיר ממש במקרה מישהו שהכיר אותה בצעירותה. מישהו שהכיר אותה, למעשה היה נשוי לה לפני שנים כשכמעט והיתה עוד ילדה, והיא ברחה לו. עכשיו, הנספח מספר לי שהוא רק מנסה לעזוב אותה, ולשלוח אותה חזרה באיזה מטוס(במחלקת תיירים כי אכלה לו את כל החסכונות), אבל הוא אוהב כמו שלא אהב ולא מסוגל. היצורית חוזרת ואני מפנה לה את מקומה בשולחן, וראשי מתרוצץ מחשבות ממה שהנספח סיפר לי, אני מתמלאת רחמים כלפיו, וכועסת על המושלמת, שלוקחת לבחורות הטובות את הנספחים הנחמדים האחרונים עלי אדמות. אחרי קפה קצרצר אני נפרדת מהם לשלום(ומקללת בליבי את היפהפייה שתזדקן מהר מדי), ומחייכת לבחור חיוך(אמיתי) של עידוד. עוברות דקות קצרות ואני מוצאת את עצמי בתנוחה המוכרת, על הספה משולבת רגליים(כי בחורה טובה צריכה לשבת יפה כמובן) מדליקה עוד סיגריה ונושמת לרווחה, מחכה לארוחה החלומית(כמעט ונמאס), מגחכת לעצמי וחושבת שכל כך הרבה זמן מחיי אני מבזבזת בשגיונות כאלה, משהו טוב בטוח ייצא מזה בסוף...לעזאזל היה נחמד אם פעם אחת באמת היה נקרה באזני סיפור חיים דמיוני כמו של הזוג הזה. למען ההגינות היא באמת הייתה יפה(הזונה)
