כמעיין צורב

כְּמַעְיָן צוֹרֵב

נסים  פרנקו

הַטּוֹב שֶׁבָּך נוֹטֶה לַנִּשְׂגָּב

וּמוֹתִיר נֶאֱלָם אוֹהֵב מְּיוּסָר

הַזְּמַן חוֹתֵךְ כּוֹתֵשׁ

וְלֹא אֶפְשָׁר לְהִתְגַּבֵּר

רְחוֹקָה מְהַמֶּמֶת

הַלֵּב נוֹטֶה לְהִישָּׁבֵר

הָאַהֲבָה קַיֶּמֶת

אַף אִם יוֹנְקוֹתֶיהָ גָּדְעוּ

וּבְכוֹחָה עוֹד הוֹלֶמֶת

כְּשֶׁאוֹהֲבִים בָּהּ טָבְעוּ.

כֹּה דוֹאֵב כָּאן בָּדָד

כָּל שֶׁנּוֹתָר חֲסַר טָעַם

דִּמְעָה הִיא מֶלַח בִּלְבַד

וְכָל הַטְּעָמִים כְּשַׁעַם.

הָעִינּוּי לֹא נִסְבָּל

הָאוֹהֵב חָשׁ חָרֵב

וְהַגּוֹרָל נִטְבַּל

בְּמֵימֵי מַעְיָן צוֹרֵב.