הילד והקסמים. לבמת הדיון של נורית ליברמן

ידידי היקר, לראות את העולם בעיני ילד זה נפלא, זה לא לראות עצמנו כילד.

אתה כל כך הרבה מפסיד שאינך יכול להתעלות ולהפליג על כנפי הדמיון. לא הכל רציו. לא היינו זוכים לכל עולם האומנות על כל גווניו אם האמנים היו מאבדים את הילד שבתוכם.

איינשטיין אמר כי "דמיון חשוב יותר מידע, כי ידע הוא מוגבל ודמיון חובק עולם."

ואם תשאל את ידידי פו הדב הוא יגיד לך, ש"אין איש שלא ירגיש בשמים, אם יש לו בלון מנופח כמובן."

הבעיה היא, כאשר אתה מרגיש בשמים, אתה מאבד את האחיזה בקרקע, ואתה כנראה מאלו שחייבים תמיד להרגיש עם שתי רגליים על האדמה.

טוב, לפחות יש לך את המילה האחרונה.

באמת אשרי אלה שבכח דמיונם מסוגלים לחלום שהם כגיבור על העף על בלון. זו כוחו העצום של דמיון שבו הכל אפשרי.

טפשים הם אלה המנסים גם לעוף מן החלון. החבטה שיחושו תהיה כה חזקה ועוצמתית שבמקרה הטוב (אם הם גרים בקומת קרקע)-היא תכאיב להם.

אך כאב גדול יותר הוא של אלה שאינם יודעים לחלום כלל. לקוות, להאמין, להשתוקק למשהו בלהט שאין דומה לו. הם איבדו את הטעם לחיים. מתים חיים מהלכים.

לכן, כדאי להיות ילד בכיתה ח'. הוא כבר לא חסר השכלה באופן מוחלט, יש לו את היכולת להבדיל בין הרצון שלו לעופף ליכולת הפיזית שלו. אך עדיין הוא לא מספיק מאוכזב מהחיים כדי לאבד את הלהט.

שילוב, דרך האמצע היא תמיד הטובה ביותר. לעופף במחשבות, להכיר את גבולות המציאות עם שתי רגליים על האדמה, ולאחוז בדף חלק ונקי שבו הכל אפשרי. ואם תבוא המציאות ותטפח על הפנים, אפשר לקום ולנסות מהתחלה. הרי הכל אפשרי. גם להתגבר.

חלום

ואולי - שברו

ילד כילד

יפה שוררת ואני נהנתי לקרוא,

אהבתי גם את החריזה היפה. יישר כוח!

 חודש טוב ומבורך.

יפה שוררת ואני נהנתי לקרוא,

אהבתי גם את החריזה היפה. יישר כוח!

 חודש טוב ומבורך.