נושא: צחוק

ילדים צוחקים

יום אחד ראה המלך ילדים משחקים וצוחקים בקול רם.

שאל אותם: מדוע ולמה אתם צוחקים?

ענה אחד הילדים-אני צוחק כי העצים ירוקים

ואני צוחק, אמר השני,כי השמיים כחולים,

והשלישי הוסיף-אני צוחק כי הציפורים עפות.

הביט המלך אל השמיים, הציפורים ואל העצים ולא מצא אותם מצחיקים, על כן השתכנע שצחוק הילדים נועד ללעוג להוד מלכותו.

שב המלך לארמונו והוציא צו האוסר על תושבי ממלכתו לצחוק.

המבוגרים צייתו וחדלו לצחוק,

אבל,הילדים הקטנים לא שמעו לצו המלך והמשיכו לצחוק,

כי העצים ירוקים,

השמים כחולים,

והציפורים עפות.

מאת זכריא  תאמר,סופר סורי  ,מתוך הספר נמר מנייר,

לו יכולתי הרבה לצחוק

הייתי יכולה להגיע רחוק

ומה יגידו אם אצחק בקול רם

אתקדם הלאה בראש מורם

האדם הוא היצור הסובל ביותר בטבע. מתוך מחשבת-היתר, הרגש הקיים בו, המורכבות שבאישיות. קל יותר להיות חיה, אין בה אשמה, אין האשמה, הכל בזרימה הכי פשוטה. ולו הייתי יכולה לבחור אולי לא הייתי בוחרת להיות חית אדם ממין נקבה, אלא פשוט ללמוד מנני לדוגמה, כמה פשוטים החיים ולא מורכבים לשנייה.

להיות פשוט לביאה...

משא כבד על גב

כמים בנחל אכזב

אדם.

יורדת הלביאה אל מקורות המים

טורפת אילה בין הערביים

עכשיו תנוח יום יומיים.

אין אשמה

אין האשמה, אין מחלה

ללא סבל על הכתפיים.

מותר האדם מן הבהמה

ברגש, בסבל, גם במחלה

זו המצאת האנושות הגדולה.

אין דוב עם סוכרת

אין סרטן ללביאה

רק פשטות וזרימה.

כמו הסבל גם הצחוק הוא המצאה

אותו לפעמים אני מאבדת

לעיתים מוצאת בחזרה.

בזכות סבתי החכמה

שלימדה אותי לזייף בהתחלה

עד שיהפוך לחלק מן ההוויה.

לא פעם אני מבקשת

כך בשקט

להיות פשוט, לביאה...

הזכרון שלה קצר מועד. היא לא מתאבלת לאורך שנים. קצת עצובה, ואז הבטן מקרקרת ויש אוכל אז היא רגועה. ובעוד חודשיים תמליט גורים חדשים, ואז כשיתבגרו היא תשכח מהם ותעבור הלאה. היא לא צוברת משקעים, כאבי לב, אכזבות ושכול. אצלה הרבה יותר פשוט. ומחלות כאלה של בני האדם אין לה. גם לא לוקחת ציפרלקס. כשהיא מזדקנת בדרך הטבע, היא עייפה, ישנה הרבה, חלשה ואז או שהיא נטרפת על ידי בעל חיים חזק וצעיר ממנה, או שהיא דועכת לאט לאט. כך גם הדוב.

והאיילה, בדרך כלל נעים לה, טעים לה העשב באחו, והיא מפוחדת רק כשהיא בסכנה הכחדה, ובחלוף הסכנה במידה ונשארה בחיים, היא שוכחת הכל וממשיכה ללחך עשב ברוגע ובשלווה. לא צוברת את מאבק ההשרדות שלה מיום א', ליום ד'. כל יום ביומו.

ולגבי נני, ברור שאני יודעת מה היא מרגישה. גם את יודעת. והיא מאושרת. אף פעם לא זוכרת שעיקרו אותה כשהייתה קטנה, ולא מצטערת לרגע שהיא עקרה ולא יכולה להמליט גורים.

זו הפשטות של הטבע. לא שאין מאבקים בכלל, יש בהחלט-אך בניגוד לאדם שמסבך במו ידיו ומוחו את החיים, בעלי החיים זורמים בניוטרל ולא חושבים על העתיד. כי הם לא יודעים שיש דבר כזה עתיד. מבחינתם יש עכשיו: יש אוכל, או סכנה-זה הרגע הזה.

אני יכולה לומר שהשיטה של סבתא מרגלית עובדת. אני כבר לא צריכה לזייף, הצחוק והחיוך הוא שם אמתי וכן. רק לעיתים רחוקות כבה המנוע ואז מתניעה מחדש באילוץ, עד שאני מגיעה ל-100 קמ"ש.

ניחנו בשתי דרכים שונות

שאת כאבנו משככות

בבכי תמרורים

ובצחוק המרפה שרירים