ריידר לא הטריד את עצמו ביותר מדי שאלות. יש כמה דברים הכרחיים לקיומו,
והם צריכים להיות בשגרה מסוימת, אבל הם באמת מעטים.
אוכל צריך להיות במקרר, בארונות האוכל או בקופסאות פלסטיק, שמופיעות פתאום
על השולחן בבוקר כשהוא יוצא מהבית. בגדים תמיד בארון, או בשקית מהניקוי יבש
על דלת הארון. כמה רהיטים פונקציונאלים בחדרו כמו מיטה, שולחן, מנורות רגל.
בבית מותקנים בית שימוש ומקלחת, שזה כמו רהיטים עם צנרת. טלפון למקרי חירום.
ספרים לשעמום. בעקר סיפרות מדעית וכמה מחשבים. מקינטושים, עם מידע ותוכנות המחקר שלו.
ריידר לא ממש עובד. אחרי שסיים תואר שני בפיזיקה ומתמטיקה, המשיך לפרופסורה,
וכשסיים את מטלותיו כפרופסור שלא מין המניין (לא חנך ולא הרצה), פרש למחקר,
באחד מהמכונים המבוקשים בינלאומית לבניית סימולטורים למשימות חלל. עבודה או כיף לא היו
מושגים מעניינים עבורו וריידר פשוט עסק בדבר שמוחו עשה הכי טוב – ללמוד וליישם מדע.
הוא לא רצה להיות עשיר או לזכות בתהילת עולם. הוא רצה לפתור בעיות.
לא תמיד היה עולמו של ריידר מסודר כל-כך. ילדותו הייתה בלתי נסבלת, ובחרותו מבולבלת
הרבה מעבר לסערת הורומונים טיפוסית. הוא ידע שהאנשים בבית, שניסו לדבר אליו כל ילדותו,
וליוו אותו בכל אשר עשה, היו קשורים אליו גנטית. הוא הבין את משמעות היותו צאצא ביולוגי
לשני הפרטים האלה, אחת ממין נקבה - אמא ואחד ממין זכר - אבא. הוא לא הבין למה זה מחייב
אותו לעשות כל-כך הרבה דברים לא נחוצים, אבל הוא למד לעבות את החומות, וכך ההפרעות
מן החוץ היו נהדפות.
אבא שלו נראה כמו כורסת טלויזיה מעור. גם כשהוא ישב בכסא הנהג במיני ואן, הוא נראה כמו
כורסת עור נוהגת. אבל כמה כבר שנים שריידר לא ראה את הכורסה הזו. אמא שלו נראתה כמו
כיסא מטבח ואותה הוא עדיין רואה, יחד עם עוד כמה כסאות מטבח די מוכרים, אבל לא מעניינים.
מאז שהכורסה נעלמה, מגיע מיני ואן שנוהג עליו ארון שרות.
האנשים שנמצאים במכון גם הם לבשו ריפודי רהיטים, אך הם נבדלו משאר האנשים שריידר
תייק כחפצים ביולוגים. הם תיקשרו עם ריידר דרך המחשב ובאמצעות פתקים כדי ליצור יחד
מארג תקין לפתרון בעיות. תצרף. להם היה מוח בשימוש. הם ידעו לדבר איתו בשפה המדוייקת
של המדע, בלי לבלבל אותו.
את הטריק הזה להפוך את כולם לכסאות, או כורסאות או רהיטים, דווקא טימי נתן לו. טימי, אפילו שהוא כמו האנשים הוא לא לגמרי כסא, או כורסה או רהיט. טימי הוא האח הביולוגי הצעיר מריידר בשנתיים. טימי אמר לו פעם, אחרי שריידר נתקל בעומס יתר, כי אנשים הם פקעות רגש, שידמיין את כולם כאילו הם חפצים, או כאילו הם עכשיו עושים קקי ושימשיך להתעסק בענייניו. ריידר לא מצא צורך לדמיין כמעט דבר, ובטח לא משהו שקשור לקקי. אבל את ההצעה של טימי לראות באנשים חפצים (עם רגליים) הובילה אותו לשיכלול האמיתי בחייו - האנשים הם פשוט רהיטים עם רגליים. מאז גם טימי לעיתים הופך לכסא בר. לא תמיד.
ריידר היה ממשיך לחיות בממלכת הכסאות לולא נאלץ לעבור לבית מיוחד בו דואגים לאנשים כמו ריידר
כשהם מתבגרים. רק שהאנשים בבית המיוחד הזה לא נקיים ושקטים כמו הרהיטים בבית הקודם של ריידר, או במכון. טימי הסביר לו שהוא צריך לגור במקום אחר עכשיו כי שני ההורים שלהם כבר לא חיים. זאת אומרת מתים. זה לא הפליא את ריידר, אביו היה מעל לשבעים ואימו כמעט שמונים, זה אפילו מעל לממוצע החיים של אנשים בעולם המערבי. לא שהוריו היו משהו פרט לכורסת טלויזיה וכסא מטבח.
טימי נאלץ לקחת חודשיים מחוץ לעבודה, עד שריידר למד את מקומו החדש בשגרה החדשה של הבית החדש. אחרי התקופה הקשה הזו, ריידר כבר לא ראה את טימי, או מי מהרהיטים המוכרים שהיו בביתו הקודם. עכשיו בבית החדש כולם אנשים לא מתפקדים ברובם. ריידר מבלה את זמנו במכון וגם שם התחלפו האנשים והפכו מוכרים פחות אם כי מהירי מחשבה לעומת האנשים הקודמים.
מכורח ההרגל ריידר עדיין מדמיין אנשים כרהיטים, כסאות בעקר. אבל משהו אחר גורם לו לעשות את זה בימים האחרונים. לא אותו הצורך להתעלם מאנשים כדי לא להלחץ. משהו אחר מוביל אותו לדמיין אנשים
ממש הולכים על ארבע, כמו רהיטים עם רגליים. משהו כל-כך אחר שלעיתים הוא מרגיש את קצות פיו עולות ובחוט נסתר מושכות את לחייו איתן. כשריידר שוכב במיטה בבוקר, הוא לפעמים תוהה מתי יבוא סופו, ומחייך.
