על פסגת ההר

שמרתי לי אותו בבית ועכשיו אני קוראת בפעם המי יודע כמה ורואה בו דברים חדשים. כמו העולם השטוח לרגליך. העומד בניגוד למעגליות הזו שבתחושות. כמו את נושאת את האבן כסיזיפוס אל מרומי הגבעה ממנה את צופה אל יופיו של העולם. חשה הפלאה גדולה! שזו בריאת שפה נהדרת. ואז שוב נוחתת אל מרגלות ההר אל הפן האחר של היקום הזה: המלחמות והאובדן.

"היופי הנסוך על פני הדברים-נעלם לפעמים כמו ציפור הפורשת כנף ושב להופיע כפלא חדש."

זו המעגליות האינסופית שראיתי כאן.

יקי יקר ואהוב שלי, איך אומרים הילדים - אין עליך.

אתה הבחנת באותו פסיק, אתה קראת בדיוק כפי שרציתי שתקרא. כל כך ריגשת אותי בהבחנה הזו. גם הדברים שאני נשאבת לתוכם, המיתולוגיה היוונית או סיפורי התנ"ך. בעצם אין הבדל בין הסיפורים אלו ואלו מיתולוגיה.

וכמובן אותה מלחמה שבכל מקום שאני נמצאת היא חלק ממני. אני רואה מראות קסומים ואז אני לוחשת לו, חבל שאתה אינך כאן איתי.

אוהבתך אותך, מחבקת אותך, התרגשתי מדבריך יקר שלי.