שירים

"ספר לי משהו שאני לא יודעת?", אמרה ונשקה את צווארו. הם שכבו צמודים תחת שמיכה בשיא הקיץ. מלבד הנשימות והד השאלה ניתן היה לשמוע רק את חריקות המזגן. הוא חייך לעצמו, ולמרות החושך היא ראתה. "אנחנו יחד 5 שנים, מה כבר אוכל לחדש", נאנח בקול. הדר הכניסה מרפק בצלע והוא התחיל לדבר. "מגיל צעיר היה לי הכול, משפחה חמה, צעצועים, ממתקים וחברים. למרות זאת תמיד הרגשתי חלש. הרגשתי שאין לי שליטה אמתית על החיים ואני נסחף ומגיב לכל מה שמתרחש. התחושה הייתה שאני צריך שיגידו לי מה לעשות ולקבל אישור על הרצונות שלי. תחושה נוראית שאתה דמות שולית בחייך, סתם עוד נספח שרוצה לרצות את כולם". הוא נעצר להסדיר את הנשימה. "כשנפגשנו באוטובוס לראשונה, משהו התעורר בי, זה בא לידי ביטוי כבר שדחפתי את רפי כדי לשבת לידך. לראשונה הייתי מוכן לקבל החלטה. לפתע לא פחדתי להתעמת ולחלום. למחרת עזרתי אומץ והסכמת להיפגש, לא על האוטובוס, ככה לאט לאט הצלחתי לבנות את עצמי, ביחד" היא חיבקה אותו, קיוותה שהזמן יעצור. הוא קיווה שכך ימשיך לנצח.

הוא נכנס לבית מאוחר מהרגיל, והיה שקט. זה הפתיע אותו בהתחשב שקבעו שיצאו למסעדה. היא התקרבה, עיניה אדומות, היא בכתה. בידה היא החזיקה מכתב, המעטפה ביד השנייה באנגלית וסמל האוניברסיטה בפינה. "התקבלתי" לחשה וחיבקה אותו, עכשיו גם הוא דמע. הם ידעו את המשמעות, הם דיברו על זה עד השעות הקטנות של הלילה, חיפשו פתרונות במידה וזה יתממש. הוא מאז שהייתה קטנה רצתה הדר להיות רופאה כמו אמא שלה, זה המעט שזכרה מהתקופה שלהן יחד. זאת הייתה הזדמנות האחרונה להגשים את החלום, אך היא הייתה החלום שלו. "זה רק 7 שנים, קטן עלינו" הוא לחש, והיא צחקה, הוא תמיד ידע להצחיק אותה.

"דניאל יותר לאט עם הנדנדה" צעק בגן הילדים. בעודו חוזר לקרוא בעיתון הוא ראה בזווית עינו בזווית עינו שיער שחור מוכר. גופו השתתק, זרם חשמלי היכה בחזהו ואצבעותיו קפאו. חצי השנייה הספיקו לו לזהות אותה, גם לאחר כל השנים. הוא נעמד והתחיל להתקרב, לא מודע לעצמו ולסובביו. מהופנט גופו פעל לפי אינסטינקטים ישנים. בדרכו אליה היא הסתובבה אליו. מרחוק זיהה את בעלה, הוא הכיר את המבט כשהסתכל עליה. הם נעמדו, הוא רצה שהזמן ימשך לנצח, והיא "תספר לי משהו שאני לא יודעת?".

תגובות