אין מי שישיר איתי את הבלוז

פעם ראשונה שאיבדתי.

איבדתי כזה שאינו מתייעץ אם מותר לדמעה לצנוח בפומבי, אלא פורץ בחוסר שליטה כמו כאב שנשאר כלוא יותר מידי זמן, תוקף אותך כעיוות בלתי רצונית, בלתי נגמרת. הקצף מן הלב נוזל באכזריות, מעלה זיכרונות נעימים יחד עם נשימותיה האחרונות, עולות ויורדות עד שכבר לא.

איבדתי אהבה שחיכתה לי כל יום בדלת, מברכת את בואי בהתלהבות ממכרת. איבדתי רגעי בריחה מלטפים מכל מה שראוי לברוח ממנו, רגעים של אושר סתמי ששורטט ללא מילים.

איבדתי וזה כאב של הכרתי. כאב ששמור לאובדן מיוחד, לנפש שהייתה לי כשמש זורחת המשזפת דרך קרני אור לבנים, שעון מעורר שאינו יודע לעצבן, כמו לא לשכוח לנשום ולנשוף, ועכשיו הנשימה הכבדה שלה באוזניי כבר לא.

איבדתי. רגעים אחרונים קשים וצרובים לצד זיכרונות של סיבוב פרידה מרהיב, והיא דפקה הופעה, כאילו ידעה שנועדה לסיים את חייה כזיקוק דינור בודד, קורעת את השמים באור שמאיר רק בשבילי.

הסוף היה הסוף, גופה נרגע רק כמה שניות לפני הזריקה שהשקיטה הכול. היא שכבה שם מלכותית מתמיד, גם בגיל 90 היה אפשר לחשוב שרק לפני חצי שנה חגגה בת מצווה. נשיקה אחרונה אחרי שכבר נדמה, נשיקה אחרונה ללבנה, ליפיפייה, למלכה הסיבירית,

הדמעות עוד ימשיכו לנזול, כנראה לנצח, בתחילה גשם זלעפות חסר רחמים ולאחר מכן ממטרים ממוקדים שיודעים להציף את המקומות הנמוכים ביותר בנבכי הלב.

פעם ראשונה שאיבדתי כך זה מרגיש, כשאיבדתי את לולה.