בסך הכל שכבתי במיטה במצב רוח דכאוני. אני מתגעגעת אליו כל כך. הייתי נותנת הכל בשביל לקבל ממנו עוד חיבוק אחד, עוד נשיקה חמימה ואוהבת. רק להביט בתוך עיניו ולהרגיש בטוחה.
אבל הוא לא כאן איתי, וכנראה שלא יהיה בזמן הקרוב... לכן שקעתי בדיכאון שכזה. פנים ממורמרות, עיניים עצובות ושהייה ממושכת בחדר.
התכסתי בשמיכה ודמעות החלו להרטיב את הכרית. לא היתה לי שליטה עליהן... ופשוט נתתי להן לזרום. בכי תמיד משחרר אותי, הוא סוגר לי את הדיכאון ונותן לי להמשיך הלאה, להרים את ראשי ולהמשך לצעוד במסלול החיים. עצמתי את עיני וריחמתי על עצמי. העברתי בראשי תמונות שלו, שלי, שלנו. הרשתי למחשבות לנדוד למקומות אסורים, למרות שידעתי שאני רק מזיקה לעצמי...
וככל שנכנסתי יותר עמוק לדכאון הנוראי הזה,
ככל שריחמתי על עצמי יותר ויותר,
הרגשתי איך אני נשאבת מהעולם הזה.
בעצם, איך הנשמה שלי נשאבת מכאן, ורק הגוף נשאר שוכב רפוי במיטה.
"את באמת מאוד מסכנה..." שמעתי קול צרוד. אמנם לא הייתי בהכרה מלאה, אבל ידעתי שאני לא חולמת. הקול היה מציאותי ביותר והדהד בתוכי. ניסיתי לחפש את מקור הקול, וכך נעלמתי לאט לאט לתוך החושך.
צעדתי ביער שחור לגמרי. גזעי עצים מתים מפוזרים על האדמה הקשה והקרה, והערפל מקפיא עצמות ומדיף ריח לא נעים. יללות מחרישות אוזניים חתכו את האוויר כמו חרב חלודה. צלליות שחורות ריצדו מפה לשם. רציתי לצאת מהמקום הזה, רציתי ללכת. ידעתי שזה לא בדיוק חלום, אבל גם לא ממש מציאות. לכן היה לי קשה לחשוב על דרך לצאת משם. איך אני אחזור לעולם שלי, אם אני תלויה בין מציאות לדמיון?
נעמדתי במקומי.
הסתכלתי סביבי והצלליות החלו להתקרב אלי. התחלתי לזהות את צורתן... אלו הם אנשים, אולי נשמות, שכבר לא בין החיים. פניהם שידרו אומללות, עצב, כאב עמוק. מבלי לשמוע את אותן צלליות, ידעתי שגם אני עשויה להיות אחת כזאת, אם לא אפעל.
אם לא אפעל? מה אני בעצם אמורה לעשות?
לפני שהספקתי לחשוב, ניצבה מולי צללית גדולת מימדים. היא הביאה עמה גל רוח קר, וכל גופי הצטמרר. מבט אחד בתוך עיניה החלולות וכבר הרגשתי איך אני נשאבת עמוק יותר ויותר... ואולי זה כבר יהיה מאוחר מדי.
השפלתי מבטי אל האדמה המתפוררת, ועצמתי חזק את עיני.
-"איפה אני? מה אתם רוצים ממני?" לחשתי בפחד, קולי רעד.
-"את באיזור הפחד" נשמע קולה העמוק והמרוחק של הצללית.
-"איזור הפחד? למה הגעתי לכאן?" שאלתי קצת יותר בבטחון.
-"לכאן מגיעים כל אלו שמאסו בחייהם. כל אותם אנשים שמרחמים על עצמם לשווא. אלו שמפחדים לחיות. כל אלו שלא מגיע להם לחוות את היופי שבעולם...".
בבת אחת פקחתי את עיני, ושוב הייתי במיטה.
הצמרמורת לא חלפה, והרגשתי קור עז למרות היותי מכוסה לגמרי.
הסתכלתי סביבי וחיפשתי זכר לחוויה המזעזעת שחוויתי כעת... אך החדר נראה דומם ושקט מתמיד.
נשמתי עמוק ומחיתי דמעותיי. הבנתי שקיבלתי אזהרה רצינית.
אסור לי לרחם על עצמי, אסור לי להיות עצובה, אסור לי לאבד את האור, אסור לפחד לחוות, לאהוב, להתאכזב, לסבול, לכאוב.
החיים הם מתנה מופלאה ולעיתים לא מובנת, ועלי לדעת לנצל אותה על הצד הטוב ביותר.
הזזתי את השמיכה לצד וקמתי מהמיטה. הכנסתי את כפות רגלי אל נעלי הבית הפרוותיות שנחו לצד מיטתי. בלחיצה אחת הפעלתי את הרדיו הקטן והכסוף שלי, צלילי מוזיקה קלילים הפכו את אווירת חדרי לשמחה יותר. וכך, בחיוך, נכנסתי לשירותים על מנת לשטוף את עיני ולהתרענן.
פתחתי את הברז של המים החמים וחכיתי קצת עד שהם יתחממו.
מילאתי את כפות ידי עם מים חמימים ונעימים ושטפתי את כל פני. ההרגשה היתה נפלאה, כאילו נשמתי חזרה לשכון בתוכי. בעינים עצומות, כשפני רוכנות מעל הכיור, הושטתי יד ותפסתי את המגבת הקטנה.
נגבתי את פני ובטבעיות הרמתי את מבטי לראי שממול.
הצללית מעולם הפחד היתה שם, עמוק בתוך הראי. היא נראתה מרוחקת אך קרובה בו זמנית. הפלתי את המגבת וקפאתי במקומי. מרוב פחד לא יכולתי לזוז או לנשום. ככל שפחדתי יותר, כך התחזקה דמותה של הצללית. מושיטה את ידיה אלי... מנסה לקחת אותי לעולם שלה...
חייכתי.
אני לא מפחדת ממנה.
אני לא רוצה לחיות בעולם שלה.
אני לא מרחמת על עצמי.
אני שמחה עם מה שיש לי.
מאושרת לחיות בעולם שלי,
למרות הכל.
לאט לאט החלה הצללית להעלם, עד שדמותה התפוגגה לחלוטין.
בחיוך מנצח יצאתי מהשירותים ונכנסתי שוב למיטתי.
נשמתי אוויר של עולם, עצמתי את עיני ונרדמתי.
מעולם לא ישנתי טוב כל כך.
