לונה-פארק.

לונה-פארק.

"בוא נלך לקרוסלה!" אני מקפצת לצידו בהתלהבות ילדותית. "בא לי להרגיש את הסחרור הזה בבטן!" כמה אני אוהבת את התחושה הזו, של איבוד כוח המשיכה אל האדמה. איבוד השליטה. הניתוק הסופי מהמציאות.

"זה מהר לי מדי." הוא עונה מבוייש. נכלם מהעובדה שהוא צריך להתוודות על הפחד. "אני תמיד מקבל בחילה..." חוסר הנוחות הורגש בקולו.

"או.קי... אז בוא נעלה על הגלגל הענק!" אני מציעה אפשרות חלופית.

העיקר להסתובב ולהתנתק קצת מהרצפה.

"אני לא כל כך אוהב להיות למעלה... קצת פחד גבהים, את יודעת..." הוא שוב בא במבוכה. "ואחר כך הירידה למטה, גם כן לא כל כך פשוטה לי..." הוא נראה מבולבל.

"לא אוהב למעלה, לא אוהב למטה – מה? אנחנו במיטה עכשיו?!" אני מנסה להתלוצץ. "פשוט מפחד לאבד שליטה, מה?" אני קורצת, מקווה שלא העלבתי אותו.

אחרי הכל, זה לא פשוט לגבר כמוהו להתוודות על כאלה פחדים – ועוד בלונה-פארק!!

הוא לא עונה. רק מביט סביבו על המתקנים, מחפש משהו שיהיה לרוחו, משהו שהוא לא מפחד לעשות.

"מה עם רכבת הרים?" אני שוב מציעה ריגוש מהיר ומסחרר.

"זה אותו עיקרון, מתוקה. את פשוט לא תופסת, מה?" הוא מביט בי ומעיניו נורים אלי חיצים של כעס ואשמה.

הרי אני אמורה להבין אותו ללא מילה.

ככה, בטלפתיה.

"טוב... טוב..." אני נכנעת למבטים הרושפים. "מה דעתך על קליעה למטרה?"

חיוך מתפשט על פניו.

הפעם קלעתי בול.

הנה משהו שהוא גם יהנה לעשות וגם יוכל להראות לי כמה הוא טוב.

יזכה בשבילי באיזה דובי פרוותי ויעניק לי אותו בגאווה.

זה מה שהוא צריך ממני.

חיזוקים, הבנה, תמיכה.

ואני?

מה אני צריכה ממנו?

הרי אני לא באמת חייבת את כל הריגושים הזולים והמהירים הללו.

הרי נוכחותו בלבד מסחררת אותי.

כל נשיקה שלו מרגשת אותי ומנתקת אותי מהרצפה.

כל חיבוק שלו עוטף אותי סופית מהמציאות שבחוץ ובכל פעם שהוא צולל אל תוך עיניי, אני מרגישה את התחושה הזו בבטן ונאבד לי כוח המשיכה לאדמה...

וכל מה שאני רוצה, זה לאבד ביחד איתו שליטה.