ראיונות

זהו ספר חמישי למבוגרים עבור צביה גולן. כותבת נפלאה באתרנו, בת משפחה של ממש, וסופרת מוכשרת מאין כמותה. עתה נוכל להכיר לעומק את תהליך היווצרותו של הספר: "דממת הספק," בהוצאת "קוראים."

אני אישית מברכת אותך, צביה האהובה, בהצלחה מסחררת, שהספר יהפוך לרב מכר במהרה, ויזכה אותך בפרסים ובכל המתלווה לכך. באהבה רבה-גלי

1-פלובר אמר: מאדאם בובארי זה אני", וכמובן כוונתו הייתה שהוא מצוי שם בדמויות, בדמותה של בובארי. איפה את-עצמך בספר הזה?

בכל ספריי, גם הקודמים וגם בספר הנוכחי "דממת הספק", יש משהו ממני בכל אחת מן הדמויות. אצל הדמות הראשית – אווה רייך, ישנה אהבה ענקית לבני משפחתה, יחד עם צורך גדול לשמור על אמת פנימית בלתי מתפשרת. אצל הדמות הנוספת – אבנר בוק, קיים הצורך בסדר המופתי, הדיוק, הקושי הגדול לחיות עם ספקות, או כמו שהוא עצמו אומר: "אני יכול לחיות מצוין עם 'כן', יכול להשלים די בקלות עם 'לא', אבל עם 'אולי' קשה לי מאד." דמות משנית בספר היא דמותו של נסים השומר, שבו נכנס כל הצורך שלי בהומור, בחיוך התמידי ובאהבת אדם טהורה. כך גם בדמויות הנוספות, כגון מריה, או נחום אביו של אבנר.

2-מה היה הטריגר לכתיבת הספר, איך הכל החל.

הכל החל לפני ארבע שנים. לצערי, אביה של חברה טובה נפטר, והייתי נוכחת בפעם הראשונה בחיי בטקס הלוויה מסוג קצת שונה מהרגיל, טקס שהיו בו סממנים יהודיים, אך גם סממנים אזרחיים. דמותו של האדם שניהל את הטקס הרשימה אותי מאד. הוא היה נראה מכובד, היה לו קול עמוק ומרגש, והטקס נוהל בצורה מעוררת כבוד. בדרכי הביתה, בעודי נוהגת בכביש 6, עלה הרעיון הכללי לספר. מאחר ולא יכולתי לכתוב בנהיגה, התקשרתי לבן זוגי היקר יאיר, וביקשתי ממנו לכתוב את הרעיון שעלה בי. תגובתו הייתה הטריגר להמשיך. הוא אמר לי: "וואו...חשבתי לרגע שאת מספרת לי על סרט שראית אתמול..." יאיר הוא המראה שלי למציאות. הוא זה שמחבר אותי לקרקע בכל פעם שאני ממריאה למקומות שאינם הגיוניים או אמינים. עם הרעיון הזה שאמרתי לו בטלפון, יצאתי למסע לפני ארבע שנים. כתבתי את הגרסה הראשונה, ולא אהבתי אותה. היא נגנזה, ובמקומה נכתבה גרסה חדשה. גלי צבי וייס, חברתי האהובה, הסופרת, העיתונאית והתסריטאית, קראה את כתב היד ללא שום תמורה, והציעה באהבה דרכים לשיפור. את הגרסה המשופרת שלחתי לקבלת חוות דעת אצל אחת העורכות הספרותיות הגדולות בארץ, ולאחר תיקונים נוספים, יצאתי לדרך עם הגרסה המשופרת, שעברה כמובן עריכה ספרותית אצל המו"ל שלי. ארבע שנים של מסע לא פשוט הסתיימו השבוע, עם צאת "דממת הספק" לאור.

3-אני מניחה שלכתיבת הספר היית צריכה להעמיק בתחקיר. ספרי אודותיו.

בוודאי שהיה צורך בתחקיר ארוך. ראשית, ישבתי שעות עם אימי היקרה, ניצולת שואה ואוד מוצל מאש, וביקשתי שתספר לי הכל, לא רק בקווים כלליים, אלא בפרטי פרטים. היה חשוב לי לשמור על אמינות המקור, לשמוע ממנה את שעברה במחנות הריכוז וההשמדה, בעליית הנוער, בעת שהוגלו העולים לקפריסין, ובעת שהגיעו לארץ. ביקשתי גם שתספר לי על ימיה בארגון האצ"ל. מרגש עד דמעות היה לבדוק באינטרנט למשל, את סיפורה של אוניית המעפילים "לנגב" עליה סיפרה לי אימא בהקשר לעליית הנוער. התיאור של הספינה הרעועה, כמו גם חוסר המזון, מי השתייה העכורים, "קבלת הפנים" של הבריטים בחופי ישראל, והימים בקפריסין, ולמצוא במקורות מילה במילה ממה שסיפרה לי אימא. אין תחקיר מרגש יותר מכך! בנוסף לכך, ערכתי תחקיר מקיף גם בנושא ארכיון יד ושם. קראתי עשרות תיעודים, ולמדתי על אופיו של המדור לחיפוש קרובים, מיום הקמתו ועד שנסגר.

4-הכתיבה שלך מאוד מינימליסטית ונקייה. במשפטים ספורים את מעבירה תחושות, רגשות, עולם ומלואו. כיצד את עושה זאת?

באופן כללי אני לא אוהבת כתיבה מפורטת. אני מאמינה שחוויה חזקה, אם היא כתובה נכון, עוברת אל הקורא טוב יותר כאשר משאירים לי מרווח נשימה, ודרך להשלים לעצמו את החסר. אני מאמינה בקוראים שלי. הם אנשים אינטליגנטים, שאינם זקוקים לתיאורים ארוכים. כך אני אוהבת לקרוא, וכך אני גם כותבת. לדוגמא:

"כשהתעורר, ראה את אביו עומד לידו ולרגע היה נדמה לו שאבא בוכה. מעולם הוא לא ראה את אביו בוכה. הוא תמיד שידר לאבנר עד כמה חשוב לשמור על קשיחות ואיפוק. אבנר נזכר שאביו מיהר לנגב את עיניו וחייך אליו. לידו ראה גם כמה פרצופים לא מוכרים. הוא הסתכל סביבו וראה מיטות לבנות וגדולות ועליהן שוכבים ילדים, כשלחלקם מחוברים צינורות אל גופם. הוא חש כאב באמת ידו ונחרד לגלות שגם לו יש צינור המחובר אל היד. לרגע היה בטוח שהוא מת, ושכך נראה הגיהינום שבוודאי מגיע לו כי עשה מעשים רעים. אחר כך דברו אליו האנשים בקול שקט ומרגיע. הם שאלו אותו איך הוא מרגיש, ואביו ליטף את ראשו עד שלרגע נטה לחשוב שבעצם הגיע בטעות לגן עדן. אחר כך הוא שמע את האנשים מדברים מחוץ לחדר. מישהו מהם אמר: "הרבה מזל היה לילד המסכן הזה." מישהי אחרת אמרה: "כן, מכמות הגז שהייתה שם בבית אפילו פיל היה יכול למות."

הדוגמא הזו ממחישה שהקורא יכול להבין בעצמו מה קרה שם בבית, מבלי שיהיה צורך להסביר לו.

5-איך את בונה את הדמויות. האם את חשה אותן, רואה אותן בבירור בדמיונך?

אני רואה את הדמויות שלי בצורה כל כך מדויקת, עד שלפעמים אני לא מבינה איך הקוראים שלי לא יודעים איך הדמות נראית בלי שאומר להם....אני עובדת על דמות בצורה מסודרת, וגם את הדרך הנהדרת הזו למדתי מהסופרת גלי צבי וייס. אני מכינה לדמות תעודת זהות מלאה. תאריך לידה, מקצוע, מראה חיצוני, תנועות אופייניות, מה היא אוהבת, מה מצחיק אותה, מה מעציב אותה, תאריכים משמעותיים בחייה וכן הלאה. זוהי דרך נהדרת לעזור לקוראים שלי להבין מי עומד לפניהם.

6-האם שמו של הספר היה ידוע לך מראש?

שמו של הספר נולד ממש בסיום הכתיבה. לא ידעתי איך אקרא לספר. כמובן שרציתי שם שיגרום לסקרנות, אבל גם יישקף את העלילה. אפשר לומר שמשך ימים לא ישנתי....כי לא מצאתי שם מספיק טוב. היה זה שוב וכרגיל יאיר שלי, שבא עם הרעיון לשם "דממת הספק", ומרגע שאמר את שתי המלים האלה, ידעתי שזהו שמו של הספר, ואין משהו אחר.

7-לאיזו דמות את הכי מחוברת בספר זה ומדוע.

קשה לי לענות על השאלה הזו, כי אני מאד מחוברת לכל אחת מן הדמויות. אין ספק, שהדמות הראשית – אווה רייך – היא דמות שאני מחוברת אליה מאד. סיפורה נושק במקומות רבים לסיפור חייה המצמרר של אימי היקרה. אך יחד עם זאת, אני מאד מחוברת גם לדמותו של אבנר בוק, לנסים החייכן וטוב הלב, וגם למריה שהייתה יחד עם בעלה, חסידת אומות עולם בלי תעודות ומדליה.

8-לאורך כל הקריאה חשתי מתח רב, סקרנות, ולא יכולתי להניח את הספר מהיד. את מגלה טפח ומכסה טפחיים. ספרי על תהליך הגילוי של הספק הזה, איך בדיוק הוא נבנה אצלך.

שני סודות עיקריים עומדים במרכזו של הספר: סוד מוצאה של אווה רייך, והסוד שיסביר מדוע פנתה דווקא אל אבנר בוק. הסוד הראשון מתגלה לקורא במכוון כמעט מן ההתחלה, ואולי קיימת תחושה שבכך הסתיימו הסודות הספר, אך די מהר מעורר אבנר בוק בעצמו את הסוד הנוסף ואת השאלה הנוקבת – מדוע פנתה אווה רייך דווקא אליו. היה לי חשוב מאד שהסוד הזה יישמר לאורך הספר, אבל קרה דבר מעניין, כיוון שלאורך כל פרקי היומן, לא היה לאווה רייך שום צורך להסביר לאבנר מדוע פנתה אליו. היא רומזת לו כמה פעמים שהבחירה בו איננה מקרית, אך לא אומרת לו מדוע. השאלה הראשונה ששאלתי את כל מי שקרא את כתב היד, מתי התבררה לו האמת המצמררת. כולם, אפילו העורך שלי המדהים, לא הבינו את הרמזים השזורים לאורכו של הספר, והגילוי הגיע רק בסופו. אני גאה על כך מאד! זה היה לי מאד חשוב!

9-מה המסר שהיית רוצה שיהדהד בקורא בתום הקריאה?

מסר של אהבת אדם ללא תנאי, של עזרה לזולת, של החשיבות הגדולה של האמת קשה ככל שתהיה.

10-אילו תחושות מתעוררות בך כשאנו אומרים: שואה...

המילה "שואה" מתקשרת באופן מיידי לאימי היקרה. סיפור חייה המצמרר לא הרפה את ידיה, וכמו שכתב לה אבי היקר ז"ל לאימי מרים שתבדל לחיים טובים וארוכים, ליובל נישואיהם:

"מניין לך הכוח לקום מן האפר, ואל החיים לחזור...

מניין לך הכוח לשוב מן התופת, ועל צלם אלוקים לשמור...

מניין לך הכוח לשרוד לבד לבד, ואת טוהר נשמתך לנצור...

מניין לך הכוח להתחיל שוב מבראשית, אך גם תמיד לזכור...

במשוך היובל אשא תפילה, שלעולם לעולם, ריבונו של עולם

לא ייגמר כוחה של מרים."

בעקבות השיר הנפלא הזה, ובעקבות כתיבת "דממת הספק", מתקשרת היום המילה "שואה" לגבורה שאין כמוה.

11-ספר חדש משול ללידה, ספרי על תהליך ההיריון ולידתו של תינוקך החדש.

תהליך הוצאת ספר לאור הוא תהליך ארוך, לא פשוט, לעתים כואב מאד, מלווה בהמון ציפייה מחד ובהמון חששות מאידך. לא פעם אני עוצרת במהלך הכתיבה, וחושבת על הקוראים שלי. האם יאהבו את הספר? ואז בדרך כלל אני שוקעת שוב אל תוך הכתיבה, ומתפללת בתוך תוכי שאצליח להביע במלים את רחשי הלב. את הרגע הזה בו אני עוברת על יד חנות ספרים גדולה, ורואה את הספר שלי מונח במקום בולט על שולחן החדשים, אינני יכולה לתאר. זהו רגע מרגש מאין כמוהו!

12-התקופה הזו של ספר חדש אינה פשוטה והיא מלווה בבליל רגשות. מה את חשה עכשיו?

בליל של רגשות זו ההגדרה הנכונה. ציפייה, תקווה, בצד חשש כבד ופחד תהומי. אני עומדת מן הצד ויודעת שידיים זרות ייגעו בספר, יעלעלו בין דפיו, ועיניים זרות יקראו את הכתוב בכריכתו. אני רועדת מפחד והתרגשות. מצד אחד, אני מאד בטוחה בספר שלי, אני יודעת שהשקעתי בו את כל מה שיכולתי ואפילו יותר מכך, אבל מאידך אני אף פעם לא בטוחה שאני כותבת מספיק טוב. לפעמים, כשאני צריכה להציג את עצמי, אני עדיין חוששת לומר שאני סופרת, למרות שזהו כבר ספר שישי. אין לי ביטחון עצמי גבוה. אני רק יודעת שנפשי וכל כולי מצויים שם בין הדפים.

13-מי היית רוצה יותר מכל שיקרא את הספר, ואיננו כאן היום אתך.

גלי יקרה שלי, איך את יודעת לכוון לשאלה הכואבת והמרגשת הזו. כמה טוב את מכירה אותי, שאת יודעת היטב את התשובה לשאלתך האחרונה. אבי היקר לי מכל, היה האדם המשמעותי ביותר בחיי. מאז שהייתי ילדה קטנה, הייתי הבת של אבא. אבא היה איש עדין, מוכשר וחכם, שניגן על כינור ומפוחית פה. אבא היה איש אשכולות, מנהל וכלכלן בכיר בחברת השקעות, יושב ראש איגוד התעשיינים בישראל. אבא היה קורא כל אות שכתבתי בשקיקה, והיה מעביר ביקורת טובה ובונה על כל דבר. כשראה אור ספרי השני "קולות מן החדר" היה אבא יושב עם העיתון מידי יום, ומחפש אזכור אחד קטן לכך שהספר יצא. על אף שהספר היה מועמד לפרס ברנשטיין לספרות, הוא לא אוזכר בעיתון, ואבא נעצב על כך מאד. רק כשראה אור ספרי השלישי "חטאים קטנים", לאחר מותו של אבא, מלאו העיתונים כתבות ואזכורים, ושמי נהיה קצת מוכר יותר. את ספרי הרביעי "תהומות" כתבתי שנתיים אחרי מותו, ורק אז הצלחתי לגעת בכאב האמתי על לכתו. את ספר הילדים "מר מחסני" שיצא בהוצאה פרטית, הקדשתי לאבא, ולסיפורים המרתקים שסיפר לנו כשהיינו ילדות קטנות – אחותי ואני. עכשיו, בצאת "דממת הספק" לאור, אני יכולה לראות אותו יושב וקורא, ואותה זווית חיוך של נחת רוח על פניו. במהלך השנים זכיתי מפעם לפעם בתחרויות כתיבה. כשעליתי לבמה לקבל תעודה של מקום ראשון בתחרות אחת, לא הצלחתי לומר דבר, מלבד: אילו אבא היה כאן, הוא היה המאושר באדם. אבא יקר שלי, אני יודעת שאתה רואה ושומע אותי, ואני מקווה שתהיה לך נחת רוח גם מספרי החדש "דממת הספק."