ופתאום בא החושך

אני בטוח ששמתם לב, כבודכם, שאנו משפחה שקטה, שאיננה משתמשת באלימות לא מילולית ולא פיזית. לא רק שאיננו מורגלים לבוא בפתחו של היכל המשפט, כאן אנו נאלצים להתמודד בשם האבסורד, מול כל מה שאנו שומעים באולם הדיונים המכובד הזה. רמזים מרמזים שונים הגובלים בהוצאת דיבה על שפיותה, התמכרותה, התנהלותה המינית ועוד של הנרצחת, אחותנו שרון ז"ל.

 ה"אור" הזה, בו מנסים פרקליטי ההגנה להציג אותה בבית המשפט, קורע בנו את מעט פיסות ההיגיון שעוד נותרו בנו, ואנו, משפחה שמכבדת את החוק ומעל לכל את זכרה של אחותי, יושבים דוממים, כואבים ומדממים מבלי יכולת להביע את דעתנו, ואנו אומרים, גם אם יש חלקיק של אמת בכל מה שמנסים הם ל"עצב" אותה כאן, אין לאף אחד את הזכות לרצוח אותה, ליטול את חייה.  

 מצד אחד אנו מבינים את תפקידם של פרקליטי הנאשמים. חלילה, אין לנו תלונות, כי אנו יודעים שגם לרוצחים שפלים מגיעה הגנה, אך מי שם לב אלינו, בני משפחת הנרצחת, הקורבן האמיתי, בשעה שהם מנתחים בפני בית המשפט המכובד הזה את ה"נפש הפגועה" של מרשיהם המואשמים?

 והנאשמים, יושבים מולנו ובמבט של עיניים אלימות כמו זועקים לעברנו, אותה רצחנו ואתכם נשאיר לדמם כל חייכם.

ואנו משפחה שקטה.

משפחה שיקירתה נרצחה כשהרוע והאכזריות מכסים כעת גופתה!

וידינו כבולות. ונפשותינו הן אלה הנפגעות וחיינו נרמסים עם זכרה של אחותנו, שזועקת מקברה לצדק!

 אנו משפחה שקטה, שיקירתה נרצחה על לא עוול בכפה. שאיננה משתייכת לעולם הפשע. כן, אחותי ז"ל שירתה את המדינה מהצד של החוק, היתה בעברה סוהרת בכלא נוה תרצה ובכלא דמון.

 מאז הרצח, לפני אחד עשר חודשים, אמי בת ה 86 נכנסה לחרדה. על כל מה שמדברים איתה, היא משיבה בבכי: רצחו לי את הבת שלי! ומאז היא מתקשרת כמה פעמים ביום לכל אחד מילדיה לוודא שלא קרה להם דבר. היא חדלה לתפקד ולא יוצאת מהמיטה, שלא לדבר מהבית. הזדקנה בבת אחת ב 20 שנה!

אני הפסקתי להאמין באנשים! כל תפיסת עולמי השתנתה! הפסקתי להכניס חברים הביתה, כי חברים מסוגלים לרצוח!   

אני זיהיתי את גופתה של אחותי ז"ל אחרי חמישה ימים שהוחזקה באבו כביר. מיותר לציין שהתמוטטתי נפשית ופיזית. ומהרגע המזעזע ההוא, שתי תמונות מרגעיה האחרונים לא עוזבות אותי.

 תמונה ראשונה היא החניקה ברצועה של כלב. רצועה של כלב. ההשפלה שבמוות הזה. כמו... חייה לא נחשבו כלל בעיני הרוצח.   

 תמונה שניה היא הרגע האחרון בו היא מתחננת על חייה ונכנעת לכוחו של הרוצח, שמתיישב עליה ולוקח את חייה בבוז. הרגע הזה, בו היא מתחננת על חייה לא עוזב אותי והוציא אותי ממסלול החיים.

 מאז הרצח הנתעב והנורא הזה, התעוררנו כול המשפחה למציאות אחרת. עגומה ומיוסרת. מציאות בה החוסן הנפשי והפיסי ירדו לטמיון.

אנו, בני המשפחה של הנרצחת, קבורים בעודנו חיים מתחת להריסות רציחתה.

 כמוה, כמו אחותנו שרון יניב ז"ל, שנרצחה באכזריות, זועקים אנו לצדק ומפנים אל כבוד בית המשפט את תחינתנו הראויה: אנא, אל תמכרו את כבודה וזכרה בזול, כי הרצח הזה, היה זלזול בחייה!

 יקיר דסא

09/01/2010

לסיכום, זיגי, נפשית, משפחות המרצחים חבולות ומוכות. 

ההתייחסות המשפילה במהלך המשפט אל הקורבן כאל נאשם, ממוטטת את מעט השפיות שנותרה.