דואט בשניים - חוויות מערב מרתק של גלי ושל איציק

דואט בשניים

אתמול בבית ראשונים בגבעתיים

חוויתי בערב שהיה מלא השראה

מלא ברגשות מלא בכאב –

אבל גם מלא באור.

גלי סיפרה על סיפרה "ופתאום בא החושך"

ואיציק מואטי, אביו של אורגיל

סיפר איך פתאום בא החושך אל משפחתו.

גלי סיפרה על דרך כתיבת הספר

על בניית הדמויות,

על הקשיים הרגשיים שלוו אותה.

לא פשוט לבוא אל איציק ולבקש ממנו –

ספר לי את סיפרך,

צריך תעצומות נפש כדי לדובב אב,

שבנו בן השבע עשרה וחצי נרצח – רצח מתוכנן,

ועל מה? כי אמר מילה שלא מצאה חן בעיני נער אחר בן גילו.

איציק סיפר על החושך שירד,

קולו קצת נסדק, הוא לקח לגימת מים והמשיך...

הוא המשיך וסיפר על האור,

על העשייה שלו כיום – מרצה לבני נוער נגד אלימות

ומראה להם את תמונתו של אורגיל, נער יפה וחייכני.

וכשהוציא איציק את תמונתו של אורגיל והניח על הכיסא

אני חושבת שכל העיניים התלחלחו קצת...

אני אגיד משהו אישי, מאז שראיתי את התמונה

כשקראתי את הספר,

החיוך הקסום הזה של אורגיל לא מרפה ממני.

ובתוך הסיפור הזה סיפרה גלי, על דרכה

על כתיבת הספר הזה, ההתחלה הייתה הבאת הסיפורים

כשהיא מנותקת מהם – לאט לאט זה שינה כיוון

והיא נשאבה אל תוכו והפכה להיות דמות דומיננטית

שמלווה את הסיפורים, לא רק כמספרת אלא כשותפה,

מה אומר ומה אגיד – מזמן לא חוויתי ערב מרתק שכזה.

וכשגלי שאלה אם יש שאלות, לפני שמסיימים

אמרתי לעצמי, כבר מסיימים?

והרי יש עוד כל כך הרבה מה לדבר...

אבל לכל דבר טוב בא סוף,

אז גם לערב המרתק שחוויתי אתמול.