ללא מילים
שכבתי דומם. לא יכולתי להרגיש או לשמוע את נשימותיי.
"האם זה העולם הבא?" חשבתי כשאני מנסה לגלגל עיני לצדדים ולנסות לבחון את סביבתי. לאט לאט, במאמץ רב הטיתי ראשי ימינה. היתה לי תחושה שהשעות עוברות חולפות להן ללא שוב. איני יכול לסובב את ראשי. הייתי מאוד סקרן לראות מה נמצא לידי. חשתי שמשהו נוגע בי. לא הרגשתי שום תנועה בגוף שנגע בזרועי. נתתי לראשי לנוח מהמאמץ ושקעתי בנים לא נים. השמש הציקה לי, סנוורה אותי בכל פעם שניסיתי לפקוח מעט את עפעפי הכבדים כמו היו טונה של עופרת.
"האם גם בעולם הבא יש שמש כמו בארץ? האם יש שם עצים? ירוקים או אולי אדומים כמו בקנדה בזמן השלכת? ומה בכלל עושים המתים בגן-עדן? ואולי אני בכלל בגיהינום? צדיק גדול לא הייתי בחיי".
אחרי מנוחה ארוכה, הצלחתי לבסוף לסובב קמעא את ראשי. לידי, צמוד לזרועי הימנית, שוכב חייל. דממה. הוא אינו זז. אזרתי את כל כוחותיי וניסיתי להסב ראשי שמאלה. אבל הם בגדו בי, כוחותיי, שוב נרדמתי. השמש הציקה לי. הפעם היתה בדיוק מעל לעיני. לא יכולתי לחמוק מקרניה הלוהטות. שוב פקחתי עיני. הצלחתי להטות ראשי שמאלה וראיתי לידי חייל ששכב ולא זז. בטח זה אותו חייל שראיתי קודם, חשבתי לעצמי. שוכב מטושטש ומנסה לחשוב. נפל האסימון. אני בטוח שקודם סובבתי ראשי ימינה ולא שמאלה – ושם ראיתי את החייל הדומם.
"כנראה שאני באמת בעולם הבא. מסביבי חיילים מתים וכנראה שגם אני מת".
לפתע חדרה התודעה למוחי הקודח:
"אם אני לא מת ורק חשבו שאני מת ושמו אותי בין כל החיילים ההרוגים – הרי לא יגישו לי עזרה ואז באמת אמות!"
הכאב החל לזחול לתוכי כמו הלבה הזורמת מהר הגעש המתפרץ. אדומה וחמה. צורבת וכואבת. איך אפשר לכבות אותה? היא ממש עוצרת את נשימתי בחומה הלוהט. מים, קצת מים. גייסתי את כל מה שעדיין נשאר בי וניסיתי לצעוק לעזרה. חייבים לשמוע אותי ולהוציא אותי מבין המתים.
רק לחישה רפה יצאה מפי. אפס כוחי.
כולם בוודאי עסוקים בלחימה. אף אחד לא יבוא לחפש אותי. סומכים על הרופאים והחובשים שיעשו כל מה שביכולתם. אני בטוח שהשמועה כבר עשתה לה כנפיים שהמג'ד נהרג. האם גם שושי בטוחה שנהרגתי? פעם אמרה לי ששום דבר בעולם לא יהרוג אותי.
"שושי", חשבתי בלבי ושפתי מלמלו "שושי! אני לא מת! אני חי! אל תאמיני להם. אל תוותרי. את הרי עקשנית לא קטנה. אל תוותרי. כמו שאני מכיר אותך, ברגע ששמעת שנהרגתי צעקת לכולם:'לא יכול להיות! המפקד לא מת! חייבים למצוא אותו ולהציל אותו. איפה הרופא הארור הזה? מי בכלל קבע את מותו? בטוח שבלחץ הקיים עכשיו מיהרו וקבעו את מותו'.
אני שומע אותה צועקת את שמי, שומע את צעדי ריצתה הולכים וקרבים.
"אני פה", ניסיתי לצעוק. רק ניע שפתיים קל. שום קול לא בקע מגרוני המיוסר. נשימתי קשתה עלי מרגע לרגע. הלחץ בחזי גבר כאילו אלפי צבתות לוחצות ולוחצות. מה הן רוצות ממני? להוציא את נשמתי? האם כך מוציאים את הנשמה?
אני שומע אותה לוחשת בשמי. פקחתי עין אחת. השנייה לא נפתחה משום מה. צללית הסתירה ממני את קרני השמש הקופחות. שמעתי קולות נרגשים סביבי. הרגשתי ידיים נוגעות בי. למה הם כל כך נרגשים? למה הם צועקים? הרגשתי שמרימים אותי. מישהו כנראה החליט שאיני מת באמת. אני בטוח שזו שושי העקשנית.
הם טלטלו אותי. הכאבים גברו. שמעתי את קולי בוקע מפי כאילו אני צועק. כשפקחתי שוב את עיני הצלחתי לראות דמות רכונה עלי.
"צביקה! השתדל להישאר אתי. אל תירדם שוב. לא אוכל להזריק לך מורפיום עכשיו. תצטרך לסבול את הכאבים. הדופק שלך חלש מאוד. אנחנו על המסוק בדרך לבית החולים בבאר-שבע. תחזיק מעמד. לולא שושי העקשנית, היית נשאר לשכב בין המתים", חייך אליו הרופא.
ניסיתי להסב ראשי לחלון, לראות את הנוף. שמעתי את הרופא מדבר אלי ללא הרף. מה הוא מבלבל כל כך את המוח. מדבר בלי סוף. אין לי כוח לשמוע אותו. אני עייף כל כך. רוצה לישון קצת. רק קצת לנוח.
"צביקה, אל תירדם לי עכשיו. אנחנו כבר נוחתים. אתה חייב להישאר ער", התחנן הרופא.
בבית החולים ניסו רק לייצב את מצבו. הרסיס הגדול שהיה תקוע בחזהו נשאר שם בינתיים. מצבו לא איפשר הוצאת הרסיס. הרופאים החליטו לחכות 24 שעות. הם ידעו שגופו לא יעמוד בניתוח הוצאת הרסיס מהריאה.
הוא נלחם על חייו כמו שרגיל היה להילחם בשדה הקרב. חזק, אמיץ ולא מוותר כהוא זה. היה זה הקרב הקשה בחייו.
כעבור יום ניתחו אותו, הוציאו את הרסיס הגדול מריאתו ואילו רסיס קטן אחר שהיה בתוך הריאה החליטו להשאיר:
"שתהיה לו מזכרת", חייך אחד המנתחים "אין טעם לנסות להוציא אותו. זה לא יפריע לו בחיים. רק שישרוד את הניתוח".
אשתו ישבה לידו. ניסתה לדבר אליו. הרופאים בקשו ממנה לנסות להעיר אותו, אבל הוא לא התעורר. הייאוש זחל פנימה. השעות נקפו. הרופאים נכנסו מדי פעם.
בחדר שכבו עוד שני חיילים פצועים.
"שמעתי שלקחו הרבה שבויים", אמר האחד שצינור האינפוזיה מחובר לזרועו וחזהו חבוש.
"גם אני ראיתי הרבה שבויים. בעצם, לא אמרו לנו לא לקחת שבויים?" נזכר החייל שראשו עטוף בתחבושות ורק עיניו מבצבצות.
לפתע נע צביקה. שפתיו ניסו למלמל משהו. חיוך התפשט על פני אשתו והיא רכנה אליו לשמוע מה הוא לוחש. הוא היה נראה לה מאוד סוער. היא הכירה טוב את צביקה בכעסו.
"הפקודה היתה לא לקחת שבויים!" לחשו שפתיו.
הפרת הפקודה ששמע כשהכרתו מעורפלת - החזירה אותו לחיים.
22.9.2006
