סיפורים

ללא שום נושא שבעולם

אני חייב שיהיה איתי מישהו. בחיים לא הרגשתי כל כך לבד. עוד שניה עוברת, ואני לא יודע מה אני הולך לעשות. נשימה רודפת נשימה, עיניים נשטפות בעצב. המים מחלחלים אל הביוב. הכל יורד הילוך. המסך מטושטש. הזמן מחוק. הלב כבוי.

 

הלב דופק.

 

אני לוקח שאכטה ודוחף את העשן החוצה מהגוף. משפשף את אצבעותיי בידי כדי לוודא שאני באמת כאן, בסיוט המתמשך הזה. חושב מתי יהיה לי האומץ לגמור את זה. אחרי שסגרתי את כל הקצוות, אמרתי את כל התודות. ביקשתי את כל הסליחות, הנה. יום כיפור, הגיע הזמן לכפרה. אין דרך אחרת.

 

עשרים ומשהו שניות עוברות. הזמן הזה נראה כמו נצח. העשן מלטף את מסך המחשב ומתפוגג בחלל החדר. מדביק את עצמו לוילונות האדומים, נוגע ולוחש לתמונה שעל הקיר. הוא עוטף אותי כמו מוות מסרטן ומשאיר את כל מה שמבעד אפור ודהוי. אין לזה סוף, לא לא, אין לזה סוף.

 

הזמן נמשך ונמתח. אני מחכה שמישהו ייכנס לדירה. לא אכפת לי מי, שיהיה כל אחד. השותף שלי, חברה שלו, אח שלי, אבא שלי. אולי סבתא שלי, שנפטרה. כל אחד פה, אני מתחנן. שכן, תיכנס. בקש סוכר. אלוהים תיכנס, הדלת פתוחה. אלוהים אדירים, הדלת פתוחה. מה אעשה עכשיו?

 

אני מרגיש את הדם מנגן לי בתוך העורקים. הידיים שכותבות את המלים האלו מתחממות, בוערת בהן אש. לאן תיקח אותי האש הזו? אני מרגיש את הלב שלי דופק בכוח, סחרחורת. אני הוזה, כל כך הרבה רגשות עוברים בגוף בשברירי שנייה האלה. אלוהים, אני שבוי כאן, אלוהים. אני מת.

 

נשימה לרווחה.

 

מוזיקה סינטתית ברקע.

 

רוח.

 

חושך.

 

כאב מתמשך.

 

למות למות למות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני מדליק סיגריה. נושם לרווחה.

 

עשן מלטף אותי.

 

אולי מחר.

תגובות