בס"ד                                                                                               
הערב הוא ערב תשעה באב,
בית המקדש השני נחרב על שינאת חינם,
בית המקדש השלישי יבנה על אהבת חינם,

 אַהֲבַת חִינָם/דָּוִיד סָמוּכָה דּוּדִי

עַל שִׂנְאַת חִנָּם,

יְרוּשָׁלַיִם חָרְבָה.

בִּגְלַל יְרִיבוּת,

שֶׁל קַמְּצָא וּבָר-קַמְּצַא.

עַל שְׁלֹא מָחוּ לשֶמָע דִּבְרֵי הַבּוּשָׁה,

סַנְהֶדְרִין  וְנִּכְבַּדֵי הָעַם.

עַל שֶׁאִישׁ בְּרֶּעֶהוּ עָלָב,

הִלְבִּינוּ  פָּנִים שָׁפְכוּ דָּם.

עַל "אַהֲבַת חִנָּם"

יְרוּשָׁלַיִם תִּיבַנֵּה .

עַל לִכּוּד הַשּׁוּרוֹת,

וְאָהֲבָה שֶׁתִּרְבֶּה.

כַּאֲשֶׁר הַשָּׁלוֹם בֵּנֶינוּ יִשְׂרֹר,

נוֹסִיף אָחְוָּה בִּמְקוֹם שִׂנְאָה.

נִמְנַע פִּלּוּג נִדְגֹּל בָּרֵעוֹת,

וְהַמָּקוֹם אֵיבָה נַרְבֶּה אָהֲבָה.

בּוֹאוּ נוֹסִיף אָהַבְתָּ חִנָּם,

בֵּין כָּל הַזְּרָמִים וְכָל חֶלְקֵי הָעָם.

בּוֹאוּ נַרְבֶּה אַהֲבָה עַל אַהֲבָה,

בּוֹאוּ נְקָרֵב אֶת הַגְּאֻלָּה.

קמצא ובר קמצא

מעשה שהיה באדם אחד בירושלים שעשה סעודה אמר לבן ביתו לך והזמן את קמצא אוהבי. הלך וקרא לבר קמצא שונאו. בא בר קמצא וישב בין האורחים. בא והבחין בו האדם, אמר לו:הרי שונא אתה לי, ואתה יושב בתוך ביתי? קום צא לך מתוך ביתי. 
ביקש ממנו: "אל תביישני ואני אשלם לך על מה שאוכל ואשתה."  אמר לו:"לא תשב פה!"
ביקש: "אשלם לך דמי כל הסעודה."  אמר לו:"קום ולך!".
והיה שם רבי זכריה בן אבקולס ויכול היה לקום ולמחות בידי המארח, ולא עשה זאת.
מיד יצא בר קמצא. אמר בליבו: "כל המסובים יושבים להם בשלווה, אני אלשין עליהם."
מה עשה? הלך לשליט הרומי ואמר לו:"כל הקרנות שאתה שולח ליהודים שיקריבו, הם אינם מקריבים אלא מחליפים אותם בקרבנות חלופיים."  השליט לא האמין ואף נזף בו על דבריו.  הלך אליו שוב חזר על דבריו והפעם הציע : "אם אינך מאמין לי, שלח איתי שליח ואת קרבנך ואז תדע שאיני משקר."
קם בלילה ועשה בבהמות ששלח השליט מומים. ראה הכהן את המום ולכן הקריב קרבנות חלופיים במקומם. אמר שליחו של מלך רומא: "למה לא הקרבת את קרבן המלך?" אמר הכהן "מחר אקריב את קרבנו. "  למחרת בא השליח וראה ששוב לא הוקרב קרבן המלך. הודיע למלך שהיהודים אינם מקריבים את קרבנותיו – מייד שלח והחריב את בית המקדש.
אמר ר' יוסי ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס שרפה את ההיכל. 
                                              
תלמוד בבלי, מסכת גיטין דף נ"ה, עמוד ב'.