אנחנו נוסעים כבר שעה ורבע. בשעה
האחרונה במהירות כמעט אפס קמ"ש. כואב לי הישבן, כואב לי הגב. לא מוצאת כבר
תנוחה לשבת. רק רציתי להוציא את העולל לסופרלנד פעם אחת לשם שינוי. לגוון לו קצת
את היומיום שלו מהגן למחשב לטאבלט לטלפון ובחזרה למחשב ארוחת ערב ולישון וחוזר
חלילה... ובדרך חזרה לעבור באיזה סופר להשלים קניות ולקפוץ אל ההורים שלי לסימון
וי על הביקור השבועי...
ממילא יש לי זמן עכשיו, אחרי השימוע
לפני שבוע בדיוק הם מיד הראו לי את הדלת. בחיי, פשוט ליוו אותי עד הדלת שחלילה לא
אחזור אולי אל השולחן שלי או משהו כזה. לא יודעת מה עבר להם בראש. לא יודעת מה
הסיפור שלהם, על מה פיטרו אותי לעזאזל? על זה שהגעתי לגיל שלושים? שנה וחצי בעבודה
המחורבנת הזאת. בחיי, עשיתי כל מאמץ להיות עובדת טובה, עבדתי קשה, שעות ארוכות,
התחנפתי לכולם, אפילו לגיל, הבוס הישיר המסריח, הצלחתי להתחנף. ואז פתאום – הנה
הדלת, שלום!
לא, הוא לא בא לפטר אותי. תמיד
ידעתי שהוא פחדן. הם שלחו את רינה, מנהלת המשרד החביבה והיעילה לפנות אותי החוצה
בזריזות כמו אשפה. סגורים במשרד של הבוס הגדול באיזו ישיבה חשובה...
אנחנו עוברים עכשיו לאטנו על פני
שלט פרסומת ענקי של מועצת החלב. במהירות הזאת אני יכולה לעבד כל פרט בפוסטר העצום
הזאת, במשפחתיות הירוקה לבנבנה הזאת. לגדול בבית ישראלי. איזו פרודיה על החיים שלנו
עכשיו... אוי עומריקי, כואב לי הלב, כמה רגשי אשמה. אין לי מושג. באמת שאין לי. מה
לעשות אתך, איך לגדל אותך, איך לאפשר לך להנות באמת, להיות ילד אמיתי, לשלוף אותך
מהמסכים... אבל האמת שאין לי כוח...
עומרי יושב מרוח מאחורה בכיסא המוגבה, פוזל אל תקרת הרכב, משועמם עד
מוות. נגמרה לו הסוללה של האייפון לפני חצי שעה. נצח במושגים שלו. האמת, גם שלי
כרגע. דווקא קראתי בדיוק אתמול שטוב לילדים להיות משועממים ולבהות קצת. זה מפתח
להם את הדמיון. נחמה עלובה כרגע אבל בכל זאת נחמה.
המזגן לא מקרר מספיק אפילו בשיא העוצמה שלו. שרב רותח וחם לי. אני
מזיעה בגב, בישבן, בבית השחי ובחזייה. מזל שאין אף אחד באוטו אתי. אה, עומרי..
טוב, הוא לא נחשב מהבחינה הזאת.
טור המכוניות משתרך לאיטו בשמש הקופחת. איזה שרב. אני ממש מרגישה את
השמש לוחצת בידיה-קרניה הצהובות לבנות מסמאות העיניים על גג הפח הדק מס' סנטימטרים
מקודקודי. השדות הצהיבו בבת אחת בשבוע האחרון. אפשר לאסוף את השיבולים. ראשי עולה
על גדותיו בזמזום אינסופי. מחשבות רודפות מחשבות. מחשבות רודפות אותי. משיגות
אותי. דורסות אותי. מתעללות בגוויתי. עוד מעט אשכח לאן רציתי להגיע, בחיי... מזל
שהוויז זוכר. אז מה אם אני יודעת בדיוק את הדרך? אוהבת לנסוע עם וויז. אוהבת לשמוע
אותו, אוהבת את האמירות הסמכותיות שלו... בקול מתכתי אנדרואידי "בעוד קילומטר
וחצי השתלבי במסלול הימני". בקצב הזה, בעוד קילומטר וחצי כבר לא יהיה מי שישתלב.
אני אתאדה מרוב חום ושיעמום ועצבים ומחשבות סרק.
פתאום עומרי אומר אל התקרה, "אמא, מסריח באוטו"... נו, סידר
אותי האפרוח שלי, פיתח לו חוש ריח בן לילה. אני מחייכת לעצמי, "כן, עומריקי,
האוטו קצת מסריח". "זה לא האוטו אמא, זה את מסריחה", הוא מספק את
האבחנה שלו ברצינות מעט עוינת. כאילו אומר לי, על מי את עובדת?! "אה,
עומריקי", אני מתנצלת, "אתה צודק, הדיאודורנט לא החזיק מעמד"...
הוא לא מבין, חצופון קטן... מתעלם מתשובתי, מבטו חוזר לשוטט על תקרת הרכב. תפס
אותי על חם, תרתי משמע...
תופסת את עצמי בוהה בטבעת המוזהבת שעל אצבעי. גפן שוב נהיה מעצבן כל
כך שבא לי למות. להשלים בפעם המליון או להיפרד סופית? נמאס לי כבר מהסחרחרת
האינסופית הזאת. חמש שנות נישואים. הם היו צעירים כל כך, מי שהיינו אז, אולי
צעירים מדי. כמובן שאז הרגשנו מאד בוגרים, אחראים, מוכנים לחיים. מה הבנו אז... מה
הם הבינו... ואחרי שנה בדיוק עומרי כבר היה. כבר לא זוכרת מתי היה לנו נעים ביחד.
השגרה שוחקת את הכל. הסכסוכים הדביליים שלנו, ריב על כל שטות. הכל מתנפח למימדים
פסיכיים בתוך רגע. הכל יוצא מהפה שלילי... אוף, אני מתה לדבר עם אדווה.
אבל היא נסעה לחו"ל. לטיול. הבת זונה.. עלק חברת ילדות. דווקא
כשאני ככה מתפרקת. עם הבעל לדוגמה שלה. פרחים כל שבועים. מסעדות יוקרה, תכשיטים, חוץ
לארץ. גפן שלי רק עובד ועובד וכסף לא רואים מזה. עכשיו היא בטח שורצת על איזה חוף
בטהיטי, שותה קמפרי עם סודה מכוס צוננת. אל תסעי עכשיו, התחננתי אליה. לא עכשיו..
אני כל כך צריכה עכשיו אוזן, כתף, יד שמביאה עוד טישו לדמעות. החיים שלי מתפרקים.
נגמרו לי הכוחות. ככה עוזבים חברה הכי טובה?! ועוד בשביל זה?! בטן גב בטהיטי.
הייתה יכולה לדחות את הטיול בכמה ימים, שבועות, חודשים... הייתה יכולה להגיד לבעל
המפונק שלה, שון (עם המבטא האמריקקי המעצבן שלו), נחכה קצת עם זה. יהיו עוד
הזדמנויות. אבל לא,לא, היא נסעה לה. לא זמינה טלפונית באיזה אזור ללא קליטה מחורבן
ואני כאן מעלה עשן לבן...
האמת, עם כל זה היא לא נראית מאושרת עם הבעל פלאקאט שלה. אבל זה חוצה
מייסה, כמו שאמא שלי לפעמים אומרת. לא יודעת.. חשוד בעיני השון הזה. מתוק מדי,
חלקלק מדי. כמו צלופח מסוכר. חי חי.. הצחקתי את עצמי. לא רע במצבי הנוכחי.
אמא... להתקשר אליה? לא, מה פתאום. היא רק תדכא אותי יותר עם השטויות
שלה. אני יכולה לדקלם בקלות את מה שהיא תגיד "דיתי, מה עם העבודה? עוד פעם
מפטרים? מאיפה תהיה לך פרנסה? את יודעת שאני ואבו (כן, אבו – מי מדבר ככה לעזאזל) לא
יכולים לתת. רוצים לתת אבל לא יכולים. אין לנו ממה. גם ככה בקושי חיים מהפנסיה של
אבא. איך את כל פעם מגיעה למצב הזה שאת מפוטרת? למה את לא מחזיקה מעמד בשום מקום?!
פעם הבוס לא היה בסדר, או לא הוגן או רשע או מה שאמרת, פעם דרשו ממך שעות שלא
הסכמת. מה זה לא להסכים? זאת עבודה. עושים מה שאומרים".
וכך הלאה והלאה במונולוג ההחלטי כל כך שלה. היא שלא יודעת כלום מהעולם
הזה. שחייתה את כל חייה בתוך בועה קטנה של בית בפרברים ושלושה ילדים ושני שליש
משרה בגן ילדים. אבל מה הטעם לענות לה?
זזנו עוד 20 מטר או משהו כזה.. אני בוהה בכביש ברכב שלצדי. יושבת שם איזה דתיה
עם שביס צהוב חרדלי מטריד ומבט מטופש בעיניים. טוב, אין לה בעיות גדולות מדי בחיים
לא?! אלוהים שומר עלינו מלמעלה, את רק תגדלי בשקט את הילדים ותביאי עוד ועוד ועוד,
עד שיתמלא כל העולם... אוי, אני תופסת את עצמי בגועל, במדרון החלקלק, המרירות
נשפכת ממני כמו מוגלה מפצע מזוהם. אני חייבת להפסיק. הדתיה שבאוטו ליד היא, אולי,
ברוח התקופה, חיה ברוחניות חדשה... יש לה רק שני ילדים. היא משקיעה בהם הכל. רוצה
עוד אחד אבל זה הכל. לא עוד. צמחונית מטעמי מוסר. אקולוגית מטעמי אחריות סביבתית וכולי
וכולי. פשוט אשה טובה בשביס... צהוב חרדלי... טוב, אולי היא עיוורת צבעים. אולי
היא צדקת. וקוראים לה אביגיל, לא, רות, רותי... רותי הצדקת ממעלה כמשון. חי חי.
לפתע אני קולטת שהיא מביטה בי במבט מבולבל, לא תופסת למה אני בוהה בה.
אני מתנערת מהזיותיי ומפנה את המבט לכיוון אחר, להזיה אחרת. רות סוף.
"אמא... אמאא.. אמאא...אייממאאא!!!"
"מה, עומריקי חמוד שלי,
מה?!"
"את לא עונה לי, אני קורא לך כבר מליון פעם".
"אבל עומריקי, אמרתי לך כבר הרבה פעמים שאתה לא יכול לקרוא לי
עשר פעמים בשניה אחת ולצפות ש..",
"אבל אמא!",
"מה עומריקי",
"מתי מגיעים?"
"אמרתי לך לפני עשר דקות ש.."
"אבל אמא!!!",
"מה?!"
"משעמם לי".
"אני יודעת עומריקי, גם לי משעמם"
"אבל אין לי מה לעשות"
"כן, עומריקי, זה המשמעות של משעמם"
"אבל מתי נגיע?!"
"יש פקק עומריקי, אתה רואה, כלום לא זז, אנחנו מתעכבים מאד, אין
מה לעשות"
"מה זה פקק?! כמו של בקבוק?"
"כן, זה דומה, יש פקק בכביש והמכוניות לא מצליחות לעבור"
"אז למה אף אחד לא מוציא את הפקק?" זה פקק ענק שאף אחד לא
יכול להוציא? אפילו אלוהים לא יכול להוציא?"
אני מביטה בו דרך המראה בעייפות, בייאוש, כמעט בטינה, ולאט לאט מחלחל
אל ראשי הכבד היופי החלבי והתום שבדבריו ובעיניו, אם כי לא בקולו המנסר בטרוניה,
בהאשמה. כאילו אני אשמה במשהו מכל זה. משהו מחלחל דרך כל המסכים של המרירות והכאב
של השגרה המסריחה שלי.
"זה עומס תנועה מתוק שלי, ככה קוראים לעומס תנועה בסלנג,
פקק"
"מה זה סלנג?"
"סלנג זה כשמדברים מצחיק"
"אה, זה כמו בדיחה?"
"כן". לפתע שוב נגמרו לי הכוחות. לא רוצה לדבר. לא רוצה
לעשות כלום. רק לבהות ברכב שלפני ולחשוב את מחשבותי המרות.
האם הפקק המוגזם הזה הוא תוצאה של החג המתקרב או שאולי הייתה תאונה? אני
מוצאת את עצמי כמעט מקווה לראות תאונה בצדי הדרך, פצועים, דם, אמבולנסים, ואחר כך
הקלה מיידית של תנועה שמתחילה לזרום... אבל אני מייד מתעשתת, נבהלת מעצמי. איזה
מפלצת אני הופכת להיות?? אני באמת רוצה לראות תאונה?! ברור שלא. ברור שלא. זה רק
משהו שהשתלט עליי לרגע ומייד עבר. הלוואי שלא תהיה תאונה. רק שלא תהיה שום תאונה.
שאלוהים ישמור את כולם. אמן.
גז, ברקס, גז, ברקס, גז, ברקס, גס, גרפס, גס.. פי מתעקם בצחוק קל. אני
קולטת שעומרי מביט בי בעיון דרך המראה ומרצינה מיד.
"אמא, למה את צוחקת?"
"סתם חמוד, סתם" כל כך לא בא לי לדבר. הוא משתתק ועובר
לבהות שוב בתקרה. מחטט קצת באפו ומתכנס שוב בעצמו. אני נאנחת בהקלה.
כבר חודשיים שאני בת שלושים. מתי המשבר עובר?! מרגישה כל כך מבוהלת.
מה פתאום שלושים? מה פתאום אני? פוחדת להזדקן, מחפשת את הקמטים הקטנים בפנים שלי
בכל מראה בסביבה. עד כמה הם בולטים מתחת לאיפור? ואיפה כל החלומות שלי? איפה הילדה
שהייתי? וטיק טק אני בת ארבעים, וחמישים ושישים. סבתא מקומטת... אם בכלל אחיה עד
אז. אמנם הגנטיקה לא רעה במשפחה שלי למיטב ידיעתי. בכלל בשנים האחרונות הרוב מתו בהפתעה.
אח של אבא במלחמה, במילואים. שני דודים של אמא בתאונה אחת, בכביש ארבע, לא רחוק
מכאן. אחות של סבא, בפיגוע בירושלים לפני עשר שנים. הראש שלי מלא באימה. אני חייבת
לברוח מעצמי... מהר!
נדליק רדיו. איך לא חשבתי על זה קודם? אמנם כל הפרסומות המעצבנות הצעקניות
המטומטמות לא באות לי טוב בכלל והחדשות העוד יותר מטומטמות שחוזרות על עצמן כמעט
כמו הפרסומות וכל הלהיטים הדביקים והמטופשים. אולי עדיף לא להדליק. אבל מצד שני
השקט ממש עולה לה עכשיו על העצבים. אני לוחצת על הכפתור...
דווקא שיר יפה, באופן כמעט מפתיע בשעה הזאת באמצע היום. אריק
איינשטיין שר עמוק לתוך לבה עם קולו המחמם, עוטף כמו שמיכת פוך, 'אני ואתה נשנה את
העולם', כמו פעם, מזכיר לה את עצמה, לפני שנות דור, ילדה קטנה, יושבת ליד הרדיו
בשעה ארבע אחרי שאכלה צהריים והכינה שיעורים. מחכה לשירים השקטים ההם. מרחפת אתם
בבית השקט. חולמת לה בהקיץ במטבח. משחקת עם הצמות הקטנות שלה. שוזרת ופורמת חליפות
וחולמת על עננים ורודים ופיות קטנות בשמלות לבנות וכסיות לבנות יושבות עליהם עם
שרביט קטן ומנצנץ ביד ועושות קסמים חמודים ויוצאים להן מהשרביט כל מיני גמדים עם
כובע אדום גדול וזקן לבן ודובונים שמנמנים וקטנים ורכים ו...
השיר נגמר. מבזק תנועה.
"עומס תנועה בכביש 4 ממחלף גנות עד ראשון לציון..."
לעזאזל השביעי... היא רק באמצע הפקק. אין לה אפילו
מים באוטו. למה היא לא התכוננה כמו שצריך? מה היא תעשה עכשיו אם עומריקי פתאום
יתייבש לה באמצע הנסיעה? מאיפה היא תביא עכשיו מים באמצע הפקק המסריח הזה?!
"...העומס נגרם בגלל שלולית מים..."
מה?!?!
"...מסתבר שטרקטור שעבד בשולי הכביש פגע
בצינור מים ושבר אותו" ממשיך קריין השטח בקולו הנמרץ. "המים פרצו בלחץ
רב וכיסו תוך מספר שניות את הכביש כשהם גורמים להצפה רבתי ולחסימת רוב נתיבי
התנועה מצפון לדרום בשלולית ענקית. בתוך מספר דקות..."
לצחוק או לבכות?! היא עוצמת את עיניה ושוקעת
בתוך עצמה. נעלמת. צפירה זועמת מאחוריה מעירה אותה מההתאיינות הקצרצרה שלה. היא
לוחצת על הדוושה בצייתנות. גז, ברקס, גז...
אופס, הטלפון מצלצל. גפן על הקו...
"מה נשמע בובי?"
מממ... מתחיל עם שם חיבה. טוב, אולי זה לא
ייגמר כל כך רע הפעם.
"...טוב.. בסדר.. ככה...לא... האמת שחרא..."
"ואללה... את תקועה בפקק הזה ליד ראשון?
שמעתי ברדיו שיש פקק מטורף... ועוד בחום
הזה. מה עם עומריקי?"
פשש, אפילו מגלה אמפתיה... ימות המשיח הגיעו.
מה עונים?
"אני כבר שעה בפקק הזה. עומרי מטפס פה כבר
על הקירות של האוטו. חם לי. כואב לי הגב והתחת. נמאס לי"
אני כמעט פורצת בבכי ועוצרת בשנייה האחרונה,
יודעת שהוא לא יקבל את זה טוב.
"תשמעי, אנחנו צריכים לדבר..." שקט
ארוך משתרר בצד השני.
מה זה, מה זה המשפט הזה עכשיו, למה הוא מתכוון?
הוא לא עוזב אותי עכשיו? הוא לא יכול, הוא לא יעיז, אני לא מאמינה, עד שם הוא
הגיע. הוא לא יכול לעזוב אותי.. אני צריכה לעזוב אותו. אני אותו! לא הוא אותי... מה
פתאום? למה עכשיו? למה הכל עכשיו? ומה יהיה עם הילד... דמעות מציפות את עיניה,
פורצות בכוח החוצה. הסכר נפרץ חלקית. אבל היא לא תתן לקול שלה לרעוד. בשום אופן
ופנים לא. היא לא תישבר לפניו. היא לא תתן לו את העונג. היא לא תראה לו כמה היא
חלשה...
"בובי, את שם?"
"כן, ועומריקי שומע", היא שומעת את
עצמה אומרת, כאילו זה עוד משנה.
"אה, סבבה", הוא אומר. "מה
שלומך עומריקי חמודון? אתה לוקח את אמא לסופרלנד היום, נכון?"
"כן, אבוש", עונה עומריקי במין
קורקטיות משונה. או שרק נדמה לי.
"אה, טוב..." ממשיך גפן. "את
שומעת?" קולו מעט נחלש ומתרופף.
"כן..." אני פקעת עצבים. תיכף צורחת
עליו ליד עמריקי את כל הקללות שבעולם. עוזב אותי הנבלה. ככה באמצע החיים. כמה שהוא
אהב אותי רק לפני כמה שנים. איך שהיה מחזר אחריי גם אחרי החתונה. לאן כל זה נעלם
עכשיו?
"טוב, רציתי להגיד לך ש..." שתיקה
ארוכה... "שאני... אוהב אותך..."
בנז... עכשיו מתפרצות כל הדמעות בבת אחת. אני
בקושי רואה את הכביש.
"בובי, את שומעת?" כן, מלידה, אני
אומרת בלב. כל כך הרבה כמיהה היתה לי ולא ידעתי בכלל. מתחת למה קברתי אותה? מתחת
לשגרה...
"אני חשבתי על זה. אנחנו רק רבים בזמן
האחרון וקצת התרחקנו"
קצת הרבה, אני חושבת, קצת הרבה...
"בקיצור, היה לי בוקר משוגע. כנראה
שהולכים לפטר גם אותי. צמצומים וכל החרא הזה. חזרתי לחדר אחרי שהודיעו לי והרגשתי
שכל העולם שלי נחרב. התיישבתי מול המחשב ופשוט בהיתי במשך שעה. כבר לא היה איכפת
לי כלום. הסתכלתי קצת לתוך עצמי, נכנסתי קצת עמוק מסתבר במשך השעה הזאת. האמת שהיא
עברה לי כמו חמש דקות. הייתי ממש המום שעברה יותר משעה.,"
"ופתאום הבנתי", הוא ממשיך,
"הבנתי מה עובר עלייך בזמן האחרון עם הפיטורים והכל. איזה פקעת עצבים את עם
כל הבלאגן שעובר עלייך עכשיו"
"בקיצור, בובי, דבר אחד חשוב הבנתי. שלא
משנה לי העבודה המסריחה הזאת. אני אשיג אחרת. איך קברתי את עצמי שם כל כך הרבה
זמן? ולא משנה לי כל הריבים המטופשים שרבנו בזמן האחרון. זה הכל שטויות. רק את ועומריקי.
רק אתם חשובים לי באמת בעולם. אני לא רוצה לאבד אתכם. אני לא רוצה לאבד אותך
בובי". הקול שלו ממש רועד... בחיי...
"פוצ'י, גם אני אוהבת אותך, יא מטומטם
אחד, אבל כל הריבים האלה, הם גומרים אותי, הם לוקחים לי את כל האוויר. למה אנחנו
רבים כל הזמן?" עכשיו אני בוכה ללא מעצורים, רואה את עומריקי במראה מביט בי
בתדהמה, "מה נעשה פוצ'ון? עכשיו שנינו מפוטרים", אני יודעת שאני צריכה
לעצור ולא יכולה. עומריקי מביט בי בשקט במושב מאחורה, עיניו פקוחות לרווחה,
ענקיות. הבחור הצעיר במכונית הלבנה מימין שאולי הביט בי קודם בשמץ תשוקה מביט בי
עכשיו כנראה ביותר משמץ של זלזול, מבט מתנשא... בכיינית קטנה, בטח עובר לו בראש.
אח ילד, מה אתה מבין. חכה, עוד תראה מה החיים מכינים לך.
"אמא", אומר לי עומרי לתוך המראה
במבט רציני עד כאב, "אני לא אוהב שאת בוכה". "סליחה מתוקון",
אני מנגבת את הדמעות עם טישו מהמגירה, מוחטת את האף בקול. "סליחה, לא יכולתי
להתאפק. אני מבטיחה להפסיק לבכות עכשיו, בסדר? לפעמים אנשים צריכים קצת לבכות כדי
להרגיש יותר טוב, אתה מבין מתוק שלי?" הוא מניד בראשו בהסכמה רצינית-מהורהרת,
תלתליו השחורים הקפיציים מתנדנדים וגורמים לי לתחושה הפוכה, כמעט קומית.
גפן מסיים את השיחה בעוד כמה מילים של תקווה, ובנשיקה.
אני מחזירה לו אחת ונפרדת. סוגרת את הטלפון. שולפת עוד טישו ומנגבת את עיניי לאט,
בודקת את הנזקים לאיפור, מסמנת לי בשקט את התיקונים.
ממשיכים הלאה והלאה כמו סירת דייגים קטנה
ורעועה בתוך נהר התנועה הגדול, הזוחל. אט אט הפקק מתחיל להאיץ. עשרים קמ"ש,
שלושים, ארבעים. ואללה זה ממש מתחיל לזוז. ראשו של עומרי נשמט מאחורה, מנקר פעם
אחר פעם, עד שהוא נרדם.
מחר ערב שבועות. החג האחרון בשנה העברית. ובשנת הלימודים. חג מתן
תורה. פעם הייתי מורה. ברחתי בגלל השכר, אבל ההרגלים נשארים. גפן הבובון יקבל
הזדמנות חדשה ונוצצת. גם אני. שנינו מפוטרים. אוי אלוהים. רק הוא יודע מה יהיה, מאיפה
תגיע הפרנסה. אם נצליח להישאר ביחד. כן עוד ילד, לא עוד ילד... מה היתה מציעה לי
לעשות נעמי מהמגילה אם הייתי יכולה לגלגל אתה איזה שיחה קטנה? האישה החכמה הזאת,
עם חייה הקשים כל כך. איך היא סידרה לעצמה את הכל מחדש אחרי השבר הגדול? אולי
אחזור להיות מורה. דווקא יכול להיות נחמד. הייתי יכולה להיות עוד מעט בחופשה גדולה...
ניצני חיוך עולים על שפתיי. באופק מסתמן גלגל ענק. "עומריקי תתעורר, הסתיימה
הספירה, ארבעים ותשע, חמישים, חג שמח!!!", אני צווחת לעברו וצוחקת בקול. הוא
מביט בי בטשטוש מבולבל, הלום שינה. לא מבין מה נפל עליי פתאום. "תראה, הגענו
לסופרלנד", חיוך עולה וזורח על פניו במהירות, כל גופו נדרך. הוא שואג במלא
פיו "סופרלנד, סופרלנד!". על פניו אין סימן לדרך הארוכה והמפרכת. ילדים,
איזה כושר התאוששות מופלא...
