"כולנו מאבדים דברים חשובים" - לבמת הדיון, חדרי הזיכרון

"כולנו מאבדים דברים חשובים"

הלכתי לבקר בשכונת ילדותך

ראיתי את עץ החרוב שנטעת,

ענפיו מסתירים את מרפסת חדרך

אבל אתה הרי -

כבר לא משקיף אל הרחוב

לא עוקב אחרי הילדה היפה

שחזרה מבית הספר

אל ביתה שמעבר לרחוב.

שׂבע ימים הוא העץ פירותיו מרובים

קטפתי פרי חום מעוגל

לעסתי מתיקותו

את גרעיניו, שמשקלם בזהב

טמנתי בכיס מכנסי - מזכרת ממך.

אחר כך אניח אותם עם זיכרונות אחרים

המתויקים בספריית לבי.

חבריך באו לבקר ונתנו לי את זיכרונותיך

ארבעים וארבע שנים שמרו עליהם,

כעת הם גם שלך הם אמרו.

אספתי אותם אחד אחד

לפי שיטת דיואי רציתי לתייק אותם.

700 הייתה סיומת מספרך האישי

כך הם אמרו לי

700 שמור לספרי אומנות - לא הסתדר לי

אז החלטתי ליצור לך מדור מיוחד

שהוא רק שלך

ואז אוכל להוציא מדי פעם ספר זיכרון

לדפדף בו, לעצור, לקרוא פרק מוכר ואהוב

לפעמים לחייך לפעמים לתת לדמעות לרדת,

כי ככה זה כששוקעים בקריאת ספרים.

כעת אחי -

אתה חי בספריה הפרטית שלי לעולמי עד."