היא החליטה, וכשהיא מחליטה דבר לא עומד בפניה לא הבעד ולא הנגד, לא אמא, לא הם יחשבו, ואפילו לא ייסורי המצפון המעיקים האלה שהתיישבו להם כמו אמבה על ראשה מסרבים להניח לה לנשום,
לא כלום לא יעמוד בדרכה! אבל שום כלום .. ואוהו איזה משקל כבד של שום כלום. אך נחזור לעיקר, היא החליטה! עכשיו, היא משילה את מסקרת הילדה הטובה שטרחה ללא לאות להלביש על עצמה ויוצאת לעשות חיים, ואיזה חיים שהיא מתכננת לעצמה כאלה מין... בדיוק כאלה מין, שהרי המין היה מן טאבו משהו שמותר רק לילדה של השכן ושאין מה לכעוס עליה כי ככה היא, אז מין, ותסלחו אם מידי פעם האסוציאציות המטורפות מתחילות להשתולל היא תנסה להיפטר מהם אחר כך בהגהה, או שלא.
ההחלטה!!! היא מיהרה לחדרה ארזה כמה חולצות, מכנסיים וחזיה אחת לבנה ואחת שחורה. לא אסור לחשוב איך תסתדר זה יעיר את שום כלום, היא חייבת למהר. רצה לקחה את הכרטיס שהזמינה ברגע של חוסר שפיות ועפה לאוטובוס. הרימה רגל ועוד אחת גם אם משום מה הם החלו להיות כבדות ומסרבות להגיב להוראותיה. התיישבה בכסא ונזכרה איך לפני חודשיים עלתה עם דינה חברתה לאוטובוס בבני ברק, שתיהן חזרו מהבסיס עייפות עד אימה, האוטובוס היה מלא, דינה אחזה בזרועה הביישנית ומשכה אותה אחריה: "מיד אפנה לך מקום", היא הביטה בה באותו מבט מטומטם, המבלה אצל סוג מסוים של אנשים, ונגררה כמו תמיד. דינה שפשפה עדינות את ירכיה העגולות בברכו של לבוש שחורים ומגבעת, האדון הביט לעברה ומיהר לקום דינה דחפה אותה לעבר הכסא עוד היא מתיישבת אדומה כולה... שוב היא מבלה חודשיים לאחור, הכל רק לא לחשוב על מה שהיא עומדת לעשות. נו, טוב, אז הנה התחנה הסופית, היא ספרה אחת...שתים והתרוממה גוררת את רגליה.
המטוס המריא – אין דרך חזרה. יש.. יש.. עוד אפשר לחזור, לומר שהייתה צריכה קצת זמן לעצמה נרדמה על ספסל ולכן נעלמה לכמה שעות. אבל.. ההחלטה ...
ירדה מהמטוס פיה יבש לגמרי, ומה עכשיו? עכשיו עליה להסתדר למצוא עבודה להתמקם, אפשר לישון בחוף כשתמצא אותו, "אני לא פוחדת" סיננה לעצמה, אף פעם לא פחדה, היא לא פחדה מכאבים, בכלל לא פחדה , לא מדם לא מסריטות לא ממכות מכלום...ואם אתם חושבים שזה בגלל שגדלה אם אחים בנים, חישבו שוב, היא לא פחדה כי היא שנאה את גופה עד כדי כך ששום מכה לא היתה מספיק חזקה עבורו, נרתעה ממראהו ומצורתו סלדה מהמחשבה שמישהו יגלה את דבר קיומו.
התיישבה כי ככה עושים כשאין החלטה, סליחה המשך החלטה. יושבים. "שלום", הוא עמד שם כמו מלאך משמים, נסיך חלומות – אולי קצת עגול בשביל אגדות אבל ההילה שאפפה אותו הספיקה לה להבין שעומד שם נסיך חלומות.
"שלום" חזר ואמר.
סליחה, "שלום.. שלום, אתה מ.." "מישראל", ענה לפני שהספיקה להשלים את משפטה, אתה גר כאן? שאלה ללא קול. "לא! אני מבקר". הוא זז כמעה לאחור וההילה נעלמה, היא הבינה שהמנורה שעמדה מאחריו הובילה אותה לארץ האגדות,, אך סירבה לתת לפרט שולי זה להרוס את הרגע.
" גם אני באתי.. לביקור.." גמגמה ללא חן, מאלצת עצמה להבזיק משהו שיראה כחיוך מזמין שיחה.
"את בורחת". הודיע לה בקול שהייתה בו הבעה משונה של עייפות ופסקנות.
"בורחת?" שאלה בקול מבוהל שנשמע לה מפחיד וצורמני למעלה ממה שהתכוונה. "או לא, אתה טועה אני לא עבריינית, אני מקפידה על עשרת הדיברות" ניסתה להעלות טון חייכני למצב המוזר אליו נקלעה, אדם זר שהמשפט השני שלו אחרי 'שלום' מודיע לה בבטחה כי הוא יודע את סודה הכמוס.
"לא חשוב", הגיב כאילו פטר את הנושא ואותה גם יחד מעליו, היא התכופפה להרים את תיקה והתיישרה מנסה לשוות לעצמה עמידה בטוחה הרבה יותר ממה שחשה ברגעים אלה."אז... שלום" אמרה פונה לכיוון היציאה מהטרמינל.
"המתיני" היא פנתה לעברו " נדמה כי את זקוקה לכוס קפה חם, לפני שאת פונה לדרכך, התסכימי להילוות אלי לכוס קפה?" השפה הכמעט מליצית בה השתמש בדברו גרמו לה לגחך, אך היא עצרה את חיוכה, השפילה עיניה שלא יבחין וענתה חלושות " בשמחה".
הוא הרים את תיקה והובילה לעבר היציאה, " אתה בטוח שאתה מישראל?" שאלה בחיוך "כן" ענה קצרות ולא הרחיב. היא לא הצליחה להבין מדוע הוא חש צורך לעזור לה אך לא מאפשר לשיחה לזרום, זה גבל כמעט בחוסר נימוס. היא החליטה שאין ברצונה לשחק במשחק הוא מעייף, היא תשתה את הקפה
ו 'תפנה לדרכה' כדבריו.
