האוטובוס אודיה, 8.6.06
האוטובוס לא היה מלא בנוסעים. ישבתי לבדי בספסל ליד החלון כשאני צופה החוצה בשעמום. היו אלו שעות הבוקר המאוחרות. אנשים לא מיהרו לעבודה. מרבית ההולכים לא היו צעירים. קשישה עם הליכון הלכה נתמכת בידי המטפלת הפיליפינית שלה. רגליה נראו כמו רגלי בובת סמרטוטים, שמלתה הדהויה היתה תלויה על גופה כאילו המתלה גדול עבור השמלה. לפתע אבדה אחת מנעלי הבית שלה. היא המשיכה ללכת כאילו לא הרגישה שרגל אחת שלה יחפה. גם המטפלת הפיליפינית כנראה לא הרגישה.
"הלו! גברת! הזקנה איבדה את הנעל שלה", קרא אחריהן גבר בשנות הששים לחייו כשהוא רץ ונעל הבית של הזקנה בידו. מתנשם השיג אותן וטפח על כתפה של הפיליפינית שלא סובבה את ראשה לקריאתו כאילו ריחפה במטוס בדרך לפיליפינים.
"איך את משגיחה עליה בכלל?" זעם הגבר. מילא ריאותיו באוויר ואמר:
"מוטב למות מאשר שתהיה לי מטפלת כמוך", ירק בזלזול הצידה והמשיך בדרכו.
הרמזור התחלף, האדום הפך לצהוב ולירוק. מי בכלל בחר את הצבעים האלו לרמזורים? תהיתי. למה שלא יבחרו בסגול ורוד וכחול? למה מכתיבים לנו הכל ואף פעם לא שואלים לרצוננו?
אולי מדינת ישראל צריכה להיות המובילה במהפכה ולשנות את צבעי הרמזורים?
האוטובוס נכנס לרחוב "יפה-נוף".
איזה נוף ואיזה יפה? בתים ישנים וחלקם עם טיח מתפורר, מרפסות עם מעקה מתכת חלוד, כביסה שבקושי אפשר להבחין בצבעיה תלויה מהמרפסת שפעם גם הרכיבו לה תריסול. תריס זז, תריס בום. ואיפה הנוף? גם כשהיו הבתים חדשים אני בטוחה שלא יכלו לראות מפה שום נוף ובטח לא נוף לים במרחק שני רחובות. פשוט לעג לרש. שם ממש מטומטם לדעתי. אולי לא היה על שם מי לקרוא את הרחוב? בטח הפסיקו למות כל המשוררים והסופרים כמו ביאליק, טשרניחובסקי, אחד-העם ואפילו לא היו אנשים חשובים אחרים לקרוא על שמם רחוב. ראשי העיר האחרונים עוד לא מתו.
הסלולארי צלצל שני ספסלים מאחורי.
"אהלן!" שמעתי קול של בחורה צעירה "מה לקח לך כל כך הרבה זמן לצלצל? חשבתי ששכחת את אתמול".
הסתובבתי לאטי וסקרתי אותה. אכן בחורה צעירה בשנות העשרים המוקדמות, רעמת שיער מתולתל בצבע לא מוגדר שבוודאי לא נחפף בשבועיים האחרונים. גופיה חושפת חזה שופע, יותר חושפת ממסתירה. אם תפנה פנייה חדה הצידה, חשבתי לעצמי, שד אחד יקפוץ החוצה ויקרוץ לכל העוברים והשבים. קעקוע נראה לאורך הזרוע שהחזיקה בטלפון הצמוד לאזנה עליה היו שלושה "פירסים" בצורות שונות, כנראה בכדי שלא ישעמם להם ושלא יהיו לבד. את המכשיר לא יכולה היתה להצמיד לאזנה ואת הפה אפילו לא ניסתה להצמיד לחרירי הקול שבמכשיר.
"אז מה אמרת לה?" חצי דקה של האזנה "והיא קנתה את זה? ממש מטומטמת! מגיע לה", פרצה בצחוק שטלטל את כל גופה.
"לא, אני לא יכולה, אני עכשיו בדרך לעבודה", המשיכה כשהיא מסלסלת אחד מתלתליה המשומנים. "אני יודעת שכבר מאוחר, אבל אחרי הלילה , כשהלכת, לא יכולתי להירדם. כל הזמן נזכרתי איך היה. אפילו את הסדינים לא רציתי לסדר בכדי שארגיש כאילו אתה עוד שם".
ניסיתי להשתעל בקול רם. אנשים באוטובוס נראו אדישים לגמרי. מאחר ואני לא רגילה לנסוע הרבה באוטובוסים, ממש הזדעזעתי מהשיחה החשופה לכל אוזן. נכון שסיקרן אותי לדעת מה בדיוק היה ביניהם בלילה, אבל מצד שני אני לא יכולה סתם לגשת אליה ולשאול אותה איך היה. חבל שאינני יכולה לשמוע מה הוא אומר לה. לו ישבה לידי לפחות !
"אחזור מאוחר הערב", נשמע קול גברי במושב שלפני. גם הוא דיבר בסלולארי שלו אבל הוא היה זה שחייג. הוא הרחיק קמעא את המכשיר מאזנו ואני יכולתי לשמוע קול נשי עונה לו, קול צעקני ועצבני: "מצדי אתה יכול ללכת לכל הרוחות ולהישאר לישון אצלה. איך קוראים לה הפעם?"
הוא לא התבלבל. לא הסתכל סביבו. רק קולו קיבל ציפוי של דבש: "מה קרה לך מתוקה? את יודעת שיש לי ישיבה עם צוות השיווק. סיפרתי לך על זה אתמול".
"אתה יכול לקחת את צוות השיווק שלך... אתה חושב שאני........ "
סוף המשפט לא נקלט באוזני. הוא נראה לי כאחד שבמקרה לגמרי נוסע באוטובוס. התאים לו יותר איזה מרצדס או לפחות ב.מ.ו. טיפוס מטופח, לבוש בהידור, צמיד זהב בעל חוליות עבות על ידו הימנית, שעון גדול ומרשים (בטח קנה אותו בדיוטי-פרי בפעם האחרונה שיצא לחו'ל) על ידו השמאלית. מריח אפטר שייב עד לקצה נחיריי, ריח שגרה את אפי. לחצתי באצבעותיי על אפי למנוע את ההתעטשות. לא רציתי שייעלב שהריח שלו לא טוב. השיחה הייתה קצרה. הוא סגר את הטלפון בשלווה כאילו היה רגיל לשמוע את התגובות הללו דבר יום ביומו. שוב חייג. הפעם נרכנתי קדימה ויכולתי לשמוע את הטלפון מצלצל בצד השני של הקו.
"היייייייייי", מתנגן. מתגלגל לו כמו סבא סביון שעף ברוח.
"בומבון שלי", חייך מאוזן לאוזן, "כמו שהבטחתי לך, כל הערב שלך. תבחרי לאן את רוצה ללכת", התחנף אליה.
"לא היו לך בעיות להשתחרר הערב?" שאלה צוחקת כך שאפילו את צחוקה שמעתי במושבי הסמוך.
"A piece of cake. את לא סומכת עלי?" ליטף את חזהו.
"אז בוא לdrink – ואספר לך מה התוכנית שלי", שמעתי אותה בברור.
"לא יכול לחכות לערב. אני מת עליך", אמר.
"יותר טוב שלא תמות עלי. אני צריכה אותך חי. ובכלל, אם פעם תמות עלי תהיה לי בעיה להעביר אותך מהמיטה שלי למקום אחר".
בקושי הצלחתי לקחת נשימה עמוקה. מה קורה לאנשים? את מי זה מעניין בכלל מה עשו אתמול בלילה ולמה אני צריכה להיות עדה לרצח אולי? מי יודע מה יתפתח מהדברים ששמעתי. בטח אקרא מחר בעיתון שאישה רצחה את בעלה במיטה של המאהבת שלו אותה החזיק כבר כמה שנים. ואולי אפילו שילם לה את שכר הדירה היקרה וקנה לה את המכונית המהודרת. בטח יש בדירה גם הרבה תכשיטים יקרים. לי דווקא אין תכשיטים, אולי כי לא היו לי מאהבים.
טוב שהגעתי לתחנה שלי. מחר המכונית שלי תצא מהמוסך ואוכל לשבת בה בשקט בלי השיחות המוזרות מסביבי. להבא אקח מונית מהמוסך.
