הוא מסתכל לי בעיניים ולא רואה את מה שראיתי במראה רק אתמול.
הוא אומר שהוא יכול לטבוע בחום הכהה הזה, מזכיר לו שוקולד עם הרבה אחוזי מוצקי קקאו, הכי טעים ומשובח שיש, שמכינים ממנו את המאפים הכי טעימים שיש.
הוא אומר 'טעימים' ומסתכל לי על השפתיים, בעיניי אין בהן שום דבר מיוחד.
הוא פוער את העיניים הבוהקות שלו, מופתע באמת. "כמו של בובה, ורודות כאלה, רכות", הוא מסביר, מעביר עליהן אצבע ארוכה אחת.
אני מחייכת בשקט, חיוך שרק מותח את השפתיים ומניחה לעיניי הרגילות להביט ברצפה ולא בו, שלא ירגיש את חוסר הביטחון שלי מטלטל את גופי מבפנים.
הוא מעביר את אותה האצבע אל מתחת לסנטר שלי, וקשה לי להביט לו בעיניים שוב.
"עוד קצת", הוא אומר, "תחייכי עוד קצת", מפרט. אני משתדלת באמת, אבל זה לא באמת קשה לידו. השפתיים עושות מאמץ נוסף ונמתחות, אפילו נפרדות קצת וחושפות שורה עליונה של שיניים.
יש לו חיוך שמאיר את כל הפנים, זורח כל כך ששופך אור אפילו על שלי. "הנה!" הוא מכריז, לוחץ את הגומה הבודדה שיש לי בלחי השמאלית, "עכשיו את מחייכת באמת", הוא אומר. צודק.
תמיד צוחק שהגומות שלי ברחו מהלחיים אל הכתפיים, מצדיק את שני החורים שיש לי בגב הכתף.
לעומתי, הגומות שלו יושבות בדיוק במקום אליו הן שייכות, עמוקות בלחיים שלו, בורות בין הזיפים הכהים שעל העור השזוף, במרחק שווה מהשפתיים שלו שמדברות מילים שלפעמים עושות לי צמרמורת.
"תשירי לי משהו", הוא מבקש, מחליק את כפות ידיו אל כפות ידיי ומושך אותי קרוב יותר אליו, ככה שבשביל לנשום כמו שצריך אני צריכה למתוח קצת את הצוואר כדי להגיע מעל לכתף שלו. אני מסמיקה והלחיים שלי נצבעות בוורוד חם, ואני שוברת את הראש בחיפוש אחר שיר שלא יגיד הרבה וגם לא פחות מידי, אבל המחשבות שלי ריקות משירים ומלאות רק במילים שלו.
"מה לשיר לך?" אני שואלת והקול שלי נשמע רועד אפילו באוזניי. "מה שמתחשק לך", הוא אומר, ואני מרגישה את כף ידו החמה עוטפת את שלי ולוחצת אותה לרגע.
אני נושמת קצת עמוק יותר ועוצמת עיניים, שרה לו שיר באנגלית ככה, קרוב לאוזן.
הוא מרכין את ראשו ומניח אותו בשקע של צווארי, נושם עמוק ואני מרגישה את השפתיים שלו נמתחות לחיוך. קולי רועד שוב, הוא לוחץ את המותן שלי קצת קרוב יותר אליו.
אני מסיימת לשיר ועיניי נותרות עצומות כשאני מניחה את ראשי על הכתף שלו ומרגישה את היד שלו מסתבכת לי בשיער.
"איזה רך השיער שלך", הוא אומר, בדיוק ברגע שאני תוהה אם המרכך עדיין עושה את העבודה, אם נשאר בו ריח של מקלחת. הוא מפתיע אותי כשהוא שותל נשיקה אחת על עור הצוואר שלי ואני רועדת לו בין הידיים.
"תשירי לי עוד?" הוא שואל, מרים את הראש ומניח לי להציץ בעיניים הזורחות שלו שוב כשאני מרימה את שלי. הוא מרים יד אחת מסביב למותניי ופורש את כף ידו על הלחי שלי.
הוא מביט בי ככה, והפרפרים בבטן שלי קופצים מצד לצד כמו ילדים בג'ימבורי. הראש שלי נאבק בינו לבין עצמו בנוגע לשאלה מה לעזאזל קורה כאן, ואני עומדת מולו, ככה, בין הידיים הגדולות שלו, וחושבת לעצמי, איך הוא לא רואה.
אז כמו תמיד כשאני מכושפת מהמבט שלו, הוא מחייך ואני חייבת להרוס את הרגע ודוחפת אותו ממני.
"אתה לא רואה?" אני שואלת אותו, ונימה של כעס מתגנבת לקולי. הגבות הכהות שלו מתכווצות אל מעל לאפו, שהוא לא עקום אבל גם לא הכי ישר, כשהוא מנסה להבין מאיפה הבאתי את השאלה הזו עכשיו ומה בכלל הוא אמור לראות. "רואה מה?"
"העיניים שלי סתם רגילות, השפתיים שלי נורמאליות ואין שום דבר מיוחד גם בקול שלי", אני מסבירה, "השיער שלי לא רך יותר משל אחרות, ואני בטח לא רזה או יפה כמוהן" המילים נופלות משפתיי וזה מרגיש כאילו פיל התיישב לי על החזה ומסרב לקום.
הוא מביט בי המום לרגע, ואז תופס חזק בשתי ידיי ומרסק אותי אליו. "מי זה שסיפר לך את כל השטויות האלה?" הוא שואל, ואני כועסת עליו על שבגללו אני מפתחת ציפיות אחרי שנשבעתי לעצמי שלא אעשה זאת עוד. "מאיפה הבאת זה?"
"מהמראה", השבתי, והקולות בראשי מדדו שוב ושוב כמה רחב האגן שלי והזכירו לי כל שוקולד שטעמתי השבוע.
הוא מניד בראשו והפעם יש לו ניצוץ של כעס בעיניים היפות שלו. "אני לא רואה אותך ככה".
"אתה לא רואה אותי ככה כי חשוך כאן" אני עונה בלי לחשוב.
הוא נושף אויר חם ואז מתרחק ומדליק את האור, לוקח לי רגע להסתגל לבהירות ואני ממצמצת כמה פעמים במהירות מאחורי המשקפיים שלי.
"הנה, עכשיו הכול מואר," הוא אומר, "מסכימה?" אני מהנהנת לעברו ונושכת את השפה, מרגישה את עיניי צורבות ומעקצצות .
"עכשיו הכול מואר ואני רואה כמו שצריך, לי אין משקפיים", הוא חצי מחייך, עומד חצי מטר ממני. "ובעיניים שלי את עדיין יפה".
אני נושכת את השפה חזק יותר בשביל לא לבכות, אבל זה לא עובד ובסוף מתגלגלת לי דמעה אחת בודדה וסוררת במורד הלחי, אז אני מורידה שוב את המבט ומסתתרת מאחורי וילון של שיער כהה וגלי. אני שומעת אותו לוקח אויר לתוך הריאות, עומד במקומו.
"את יפה בחוץ כמו שאת יפה בפנים", הוא אומר, ואני כועסת על המילים שלו שמעודדות את הדמעות שלי לרדוף אחת אחרי השנייה.
"אני לא", אני מתעקשת, "אני אומרת לך שלא".
"אני אספר לך מה אני רואה, את קוראת הרבה, אולי תראי כמוני", הוא אומר לי, לא מחכה שאענה לו ומתחיל לספר.
"אני אתחיל מההתחלה", הוא אומר ומתקרב, כף ידו מסתבכת בין כמה בקבוקים בשיערי, "אני רואה מפלים כהים של תלתלים, רכים כמו צמר גפן, עגולים בדיוק כמו שאני אוהב", הוא אומר.
כף היד שלו מגיעה לפניי לפני שהמילים שלו צובעות אותן בורוד בוהק. "אני רואה עיניים טובות, כבר אמרתי לך, כמו השוקולד הכי כהה והכי משובח שיש, הן נוצצות כשאת צוחקת", הוא מספר, "ושחורות כשאת עצובה".
אני רוצה אבל הוא לא מניח לי להשפיל מבט ושומר את המבט שלי מאוחד עם שלו.
הוא מעביר את האצבע שלו על האף שלי, שאני שונאת, ורמז מהריח של הבושם שלו מגיע אליי, תמיד הייתי רגישה לריחות. האצבעות שלו שוב נפרשות על הלחיים שלי, והאגודלים שלו מלטפים את הנמשים שמעטרים אותן. "הלחיים שלך תמיד סמוקות, אולי בגללי, אולי סתם ככה, ורודות", הוא אומר, ואני מרגישה את העור מגיב אליו, מאדים אפילו יותר תחת אצבעותיו וגורם לעיניים שלו להתכווץ לקשתות כשהוא מחייך.
הגומות שלו כמעט מפילות אותי מהרגליים, אבל אני לא אספר לו את זה.
"הנה הגומות שלך. אני אוהב את זו שכולם רואים וגם את זו שאני צריך להתאמץ ממש כדי לראות, אותה אני אוהב אפילו יותר", הוא אומר, ואז נושק ללחי הימנית שלי.
הוא מתרחק שוב ואז האגודלים שלו חולפים לי על השפתיים, ואני מרגישה את הפנים שלי עולות בלהבות. הוא נושק עליהן פעם אחת קצרה ואז מתרחק שוב ואומר, "מתוק, כמו השוקולד בעיניים שלך".
כף היד שלו נחה על בסיס צווארי ומלטפת לפעמים את הכתף, "והריח שלך, ברגע אני שוכח הכול", הוא אומר, ואני בטוחה שאני חולמת.
שתי ידיו עוברות על צידי גופי ולוחצות אותי אליו, ומשהו בי מתרסק כשהוא נוגע בי כך, פחד מציף אותי. "כמו שצריך", הוא אומר ואני פוקחת את עיניי למרות שלא שמתי לב מתי עצמתי אותן.
"ככה אני אוהב", הוא אומר, מחזיק בי חזק ובטוח. "בדיוק ככה".
הידיים שלו עוטפות אותי ונפגשות מאחורי גבי, דואגות שלא ארגיש גדולה כל כך יותר.
הוא מתנשא מעליי בגובה, והריח שלו קצת מקהה לי את החושים ומשפיע על כושר השיפוט שלי.
אני מניחה את ראשי במרכז החזה שלו ומוחה דמעות קטנות שלא מפסיקות להציף את עיניי כשהוא נושק לשיערי.
"גם את הרגליים שלך אני אוהב, שלא תחשבי שסיימתי," הוא חצי צוחק ואני מושכת באפי.
"את יודעת את מה אני הכי אוהב?" הוא שאל, ואני, נפעמת מכמות הפעמים שאמר את המילה הזו, מרימה אליו עיניים מבולבלות ומטושטשות.
"את הלב שלך, אותו אני הכי אוהב" הוא אומר, "כי הוא הכי יפה מכולם והוא שלי".
