אמא

אמא / עמירם פאל

אמא נפטרה כבר לפני די הרבה זמן. כולנו זכרנו אותה בכאב ואיש אף לא העלה בדעתו למחוק אותה מקבוצת הווטסאפ המשפחתית. את הטלפון הנייד הישן שלה, לא נמצא ולו נכד אחד שירצה. הוא היה מדור אחר, מוקדם, בלתי משוכלל. לא זרקנו אותו מסיבות נוסטלגיות בלבד, אבל כן שמנו אותו במגירה ופשוט שכחנו ממנו.

הזמן עבר, החיים נמשכו. אמא לא נשכחה כמובן. אבל לאט לאט נזכר בה כל אחד מהמשפחה, רק פעם ביום, אחר כך פעם ביומיים ובהמשך ידענו כולנו, זה יילך ויתרחש לעתים יותר ויותר נדירות. בסופו של דבר נתרגל ונסתגל איכשהו לחסרונה, מי מהר יותר ומי לאט יותר, אבל זה יקרה. זו דרכו של עולם. לא לשכוח חס וחלילה, אבל כן לדהות.

בערב הדלקתי טלוויזיה, לראות חדשות. הטלפון צלצל באמצע וגרי היה על הקו. זה לא היה רגיל, שהוא יצלצל באמצע החדשות וקולו הנרגש הבהיר לי אכן, הבהר היטב, שלא בשיגרה יומיומית המדובר:

"ראית את הווטסאפ?"

"לא בשעה האחרונה. מה קרה?"

"תפתח את הקבוצה".

יצאתי קצת מהאדישות, פתחתי את הטלפון הנייד, נכנסתי לווטסאפ, לקבוצה המשפחתית ואז נתקעתי. דקה ארוכה הבטתי, לא מבין, בחצי הלם, בשורה הקצרה שנכתבה שם תחת הכותרת הצבעונית, "אמא".

אחר כך התעשתתי מעט ורצתי לאותה מגירה נשכחת. בידיים רועדות מעט, פתחתי ולמולי ניצב במלוא עליבותו, מכשיר הטלפון הישן שלה. איש לא גנב אותו.

עוד הלם קטן ואז רעיון חדש. בידיים, שבפירוש היו כבר רועדות, פתחתי את המכשיר. ה-סים שלו היה בפנים, במקום בו השארנו אותו לפני זמן כה רב. איש לא הוציא אותו משם, בהיחבא.

המכשיר נפל ארצה, חלקיו מתפזרים על הרצפה.

בלי טיפת מחשבה נוספת, באופן אוטומטי לחלוטין לקחתי שוב את הטלפון הנייד שלי והבטתי בשורה המתנוססת שם, בקבוצה המשפחתית, תחת הכותרת "אמא". השורה הייתה קצרה ביותר והיו בה שלוש מלים בלבד: "הכל בסדר אהוביי".

ס ו ף